Until you come

פרק 34

רציתי בחזרה לעברו של ג'קסון "חכו," קראתי אחריהם "יש משהו ששכחתי להגיד לו," הבטתי לעברו של תומאס שהיה חסר הכרה עדיין, קיוויתי שהם יתנו לי "בבקשה תנו לי לעשות זאת."

ג'קסון הביט בעיניי ואמר את המובן מאליו "הוא חסר הכרה."
הנהנתי לעברו "אני לא אוכל להגיד לו את זה ולהביט בעיניו בכל מקרה."
הוא הביט בעיניי, ניסיתי להביט בעיניו בחזרה ולהדחיק הצידה את הפחד והחשש שקונן בי. הוא הנהן קלות וזז כדי לאפשר לגשת לתומאס שהם הושיבו אותו ברכב שלהם, הבטתי לעברו עיניו היו עצומות ורכנתי קדימה "אני מקווה שזה יעבוד." התפללתי בליבי שלא הגעתי הנה לשווא.
ידעתי שאנשים לא מרגשים בנוח שמציגים לידם חיבה פומבית, קיוויתי שזה יעבוד גם כאן ובניסיון להסיח את דעתם נשקתי את תומאס ולבנתיים, ידי חלפה על שלו והרגשתי את החיבור נוצר, התפללתי שזה מה שיעיר אותו.

תחושה מפתיע הגיע אליי שהוא נישק אותי בחזרה, שפתיו נפתחו לשלי וקיבלו אותם פנימה, הוא ער! שמחתי כל כך. התנתקתי אך לא התרחקתי והנחתי את ידי על פניו ולחשתי באוזנו "תמשיך להעמיד פנים שאתה מעולף, זה היתרון שלנו כרגע." חיוך קל עלה על פניו לפני שנעלם, הוא הבין אותי.

התרוממתי, אף אחד לא ראה היטב מה עשיתי, נעמדתי והבטתי לעברו של ג'קסון שנשען בזחיחות על הרכב שלו, צעדתי לעברו "הייתי רוצה להגיד לך שהיה נחמד, אבל זה יהיה שקר ואני בהחלט מקווה שלא ניפגש יותר." שלחתי קדימה אגרוף בזמן שצרחתי "תומאס עכשיו!".

נלחמו בהם, הם היו יותר מאיתנו, הרבה יותר. לי הייתה מטרה ברורה בראש, הייתי חייב לחזור לאחותי, לדעת שהיא בטוחה. בנוסף לא יכולתי למסור את תומאס לידיהם של המפלצות האלו.
לא התכוונתי לוותר, הם היו רבים מידי, אך למדתי המון בזכותו של תומאס וחלקתי את התקפה שלי כך שאתמודד מול אחד בכל פעם, עילפתי חלק מהם בעזרת קסם מרוכז, או הרחקתי אותם עד שנאלצו לרוץ כדי לשוב לקרבתי.
זה היה ברור שתומאס ידע לעשות זאת טוב יותר, לצערי הייתי צריך להציל את עצמי, לא היה לי זמן להביט בו.
מאחר שגדלתי כבן אנוש וגיליתי את הכישרון שלי לאחרונה, למדתי לרוב להשתמש באגרופיי. מה שלא הצלחתי בזכות הקסם, פתרתי בעזרתם.
בעטתי בהם, חבטתי בהם והשלכתי אותם הרחק ממני, עד שאחרון שבהם היה מעולף על הרצפה. לאחר זאת הרמתי את עיניי והבטתי לעבר תומאס ששלח לעברי חיוך מרוצה.

הייתי צריך להתנצל, הייתי צריך לשאול לשלמו, אם כי לא עשיתי אף אחד מאלה, אלא קפצתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה ואמרתי "תודה לך!".
הוא הניח את ידו על גבי וליטף "תודה לך." שמעתי את החיוך שעלה על שפתיו.

"אני מחבב אותך, יותר מכפי שרציתי יותר מכפי שדמיינתי," אם התחלתי להתוודות על זה, אמשיך "אני מצטער, מצטער ששיתפתי פעולה איתם." לא ידעתי שזה היה כל כך קל להגיד את האמת במיוחד שלא מביטים באדם.

הוא שיחרר אותי בסוף וניסה לגרום לי להביט בעיניו, הרכנתי את ראשי מכיוון שחשתי בושה ולא יכולתי להביט בעיניו, הוא הניח את ידו בשלי ואת ידו השנייה הניח מתחת לסנטרי והרים את פניי באטיות, כך שאביט בו "עשית את זה למענה?" הוא שאל. קולה רגוע וחיוך עדין הסתמן בזווית פיו.

הבטתי אחורה לאחותי, שאומנם מראה לא השתנה אבל החיוך על פניה האיר הכול באופן פלאי, הבטתי לעברו והנהנתי "היא אחותי."

"אתה לא צריך להצטער, כל אחד במקומך היה עושה אותו הדבר, למרות זאת בסוף באת לעזרתי, זה אומר עלייך משהו כאדם, זה אומר שיש לך לב רחב וטוב, הרי זה מה שחשוב בסוף."

משכתי אותו אליי, כי לא יכולתי לעזור את הרגשות הללו שבקעו מהחזה שלי ונישקתי אותו, זה מה שנראה לי הכי נכון, הוא לא התנגד, למעשה הוא שיתף פעולה, יותר מכול רציתי לדעת האם הוא הביט בי באותה דרך שאני הבטתי בו.

"בוא, תכיר לי את אחותך." הוא המשיך לאחוז בידי והלך לכיוון שאחותי עמדה בו.

~~~

נשאר עוד פרק אחד לסיום!

באהבה, 

וויט א'נגל.