Until you come

פרק 25

הפלאפון שלי צלצל לשעה ארבע בבוקר, כן! ארבע בבוקר לא רציתי להיתקל בתומאס אפילו לא בטעות, התלבשתי את בגדיי מאתמול וצעדתי שנעליי בידיי, לא הסתכנתי בשום רעש, אפילו הרחקתי לכת והלכתי על קצות האצבעות, פתחתי את הדלת העדינות מרובה וכמעט מעדתי על פניי שראיתי שבכניסה לחדרי חיכה מגש עם כוס זכוכית שהעלתה ריח של קפה ואוכל שכוסה, תומאס התחשב כל כך בי, זה היה מעורר התפלאות.
נגעתי בכוס, לצערי היא התקררה, אך עדיין המחווה שלו נגעה ללבי, הוא לא רצה שאשאר רעב.
זה היה ללא ספק אחד מהדברים הנחמדים ביותר שמישהו עשה למעני, לקחתי את המגש בידי, הקפה היה קר ולא טעים אבל לא רציתי שהוא ידע שלא אכלתי דבר, שפכתי את תכולת הכוס ושטפתי אותה ואת המאפה שוקולד לקחתי לדרכי, הנחתי שזה לא יזיק לי.
יצאתי בזהירות מהבית וקיוויתי שהוא לא שמע דבר.

המרצפות בחוץ היו עדיין רטובות ושלוליות קטנות נוצרו בצידי הדרך, סמל ברור לכך שהגשם לא פסק במהלך כל הלילה, כנראה שגם הייתי נשאר ער בלילה בתקווה שהוא יפסק זה היה חסר טעם.
הגעתי לחדרי והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא להירדם, הייתי עייף הבושה השאירה אותי ער למחצה ובנוסף התעוררתי מוקדם, שלחתי הודעה לתומאס שלא אוכל להגיע כי לא הרגשתי טוב. זה היה שקר אולם לא יכולתי להביא את עצמי לעמוד מולו, אולי היכולת שלי תהיה טובה יותר מחר. אם כי הטלתי ספק בכך.
רציתי לפעמים לחזור לכיתה להיות כמו כולם ולא למשוך תשומת לב מיוחדת, לצערי זה היה אבוד, מהרגע הזה שהם החליטו שהייתי מיוחד, מיוחד מספיק כדי להפריד אותי מהכיתה המקורית שלי ולקבל את המורה המוכשר ביותר בתור המורה האישי שלי.

יום חופש נראה לי כמו רעיון נפלא, לקחת הפסקה מהכול אבל לא יכולתי להשתחרר מהמחשבות שלי. הן היו שם, הציפו אותי וביחד עם התחושות השונות שמילאו אותי, הכעס, החוסר אונים ורגשות האשם, הבהלה והמבוכה שהרגשתי. הייתי חייב לשחרר את הלחץ שתפס אותי ואחז בי.
שלחתי הודעה לליס וקיוויתי שגם היא תרצה לקחת יום חופש יחד איתי, לבנתיים החלטתי לנוח, לפחות לזמן קצר.
הפלאפון שלי צלצל כמה דקות לאחר מכן, הודעת חדשה הופיע בו, שמה של ליס נכתב למעלה, היא רשמה "למה אתה ער בשעה כזו? ולמרות כל הקדמות על כך שאנחנו צרכים להיות אחראים על הלימודים שלנו, אני חושבת שיום אחד לא יהיה נורא אם נבריז, אני בעד!"

הבטתי בהודעה בחיוך וכתבתי לה בחזרה "אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה בדיוק, בנוסף אני שמח שאת בעד, נתראה בקרוב."
ההודעה שלה לא איחרה להגיע "עוד כמה שעות שינה מבורכת ובפעם הבאה תנסה לא לשלוח הודעה בשעה כל כך מוקדמת בבוקר."
גיחכתי בשקט ושלחתי לה תשובה "אזכור לפעם הבא." כיביתי את הפלאפון והחלטתי לנסות לישון כמה שעות שנתרו.

"אמרנו שנבריז ונעשה דברים כיפיים ולא שנבריז ונישן כל היום." ליס התרוממה מעליי וצרחה את המילים כל כך חזק, שהחלקתי מהמיטה ישירות לרצפה.
"כן, אבל אמרנו שנישן קצת יותר" השבתי, התרוממתי והתיישבתי על הרצפה בחדרי, שפשפתי את האוזניים, בדיקת שמיעה תופיע בהחלט ברשימה שלי לאחר המפגש הזה. "אוקי, אתה מתכוון להתארגן או שאני אמשיך לעמוד כאן ואצרח?"
הנדתי בראשי "הצעקה שלך עשתה את העבודה יופי, אין צורך לעשות זאת שוב, אני אתארגן תוך דקות."

"מה החלטת שנעשה?" יצאתי לאחר כמה דקות לפי הבטחתי.
ליס ישבה על הרצפה ליד החדר שלי, היא עמדה כשראתה אותי וניערה את הג'ינס הכהה שלה "יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, קודם כל נצא מכאן, אתה יכול להיות קצת שפוף, לשחק את עצמך חולה? אני אהיה המלווה שלך, זה הדרך הטובה ביותר לצאת מכאן, בלי לעורר חשד."
כל כך התאים לה, לתכן הכול ולדעת הכול, הנדתי את ראשי לעברי "איך את בכלל יודעת את הדברים האלה?"
היא משכה בכתפייה באדישות "יש לי את הדרכים שלי." היא הביטה בי וחיוך יהיר עלה על פניה, היא הייתה גאה בכך שתמיד ידעה את החוקים והדרכים לעקוף אותם.

אחרי עשר דקות צעדנו בחופשיות על המדרכה, ליס שהפכה את כל בית הספר לאזור המשחקים הנוח שלה, גרמה לשומר המסכן להיבהל עד עמקי נשמתו, מתברר שהייתי שחקן לא רע בכוחות עצמי, שנינו יחד היינו צוות מעולה.
"לאן אנחנו הולכים עכשיו?" שאלתי.
היא ענתה ב חיוך קונדסי "נלך לסרט ולאחר מכן למסעדה ולבסוף לבר."
צחקתי מהבעת פניה, הייתי בטוח שהיא גם תכננה שנחזור מאוחר ושתויים מאוד. ולי לא הייתה לי בעיה עם זה למען האמת ציפיתי לכך. 

~~~~

יום בחירות שמח!

תקראו ותהנו מהסיפור, נתראה בפרק הבא.

באהבה, 

וויט א'נגל.