ברגע הראשון בהיתי במתרחש מולי בהלם מוחלט לא האמנתי למה שראו עיניי, היה לי קשה לעכל ולהבין מה ראיתי כרגע. אפילו חשבתי שדמיינתי ולקח לי דקות ארוכות להתעשת ולהבין שזה אמיתי ולא הדמיון שלי שמתעתע בי.
לא ידעתי שיכולתי לרוץ כל כך מהר, הלב שלי דהר מהר יותר מהרגלים שלי שנשאו. רק דבר אחד עלה בדעתי ברגעים אלה וזה לדעת האם המורה שלי היה בסדר.
שום דבר אחר לא עניין אותי. החרדה והפחד הזינו את האדרנלין בגופי, לא חשתי בכאב ואפילו לא התנשפתי.
אש ריצדה למול עיניי, להבות גדלות שכיסו כמעט את כל הבית והשאירו אחריהן עשן שחור. ריחו נישא באוויר וגרם לי להשתעל, ראייתי היטשטשה ודמעות נקוו בעיניי. חשתי את החום מהמרחק הקטן שעמדתי בו.
סביב הבית התפזרו שברי זכוכיות והאש פרצה מהחלונות המנופצים. הנחתי יד על פי ואפי בכדי לא לנשום לראיותיי את האוויר המורעל.
הבטתי אחוז אימה לעבר הבית שעלה בלהבות מולי. יכולתי לשמוע את הלמות לבי בזמן שדמי געש בעורקיי.
הייתי חייב להיכנס פנימה, אף על פי הסכנה הכרוכה בעניין. היה לחש פשוט של הגנה שהכרתי, זה היה בין הלחשים הראשונים שלמדתי וככל שלמדנו יותר, במיוחד בזמן החיבור בנינו, השתמשתי לעיתים קרובות בלחשי הגנה. זה יצא מפי בזריזות, זיכרון מוכר אפילו לא עצרתי לחשוב אם הגיתי אותו נכון או אם הוא עבד, לפני שזינקתי לאש.
הלחש הגנה עבד, זאת נוכחתי לדעת שעמדתי בתוך האש אבל היא התפצלה סביבי ואפילו לא נגעה בי, בכלל לא חשתי בחום. הדחקתי את זה לשולי דעתי.
התחלתי לחפש את הסיבה שלשמה נמצאתי בתוך הבית- תומאס. הוא היה פה והייתי חייב למצוא אותו.
קראתי בשמו, צרחתי אותו שוב ושוב במלוא גרוני ועדיין הרגשתי כאילו קולי לא עלה על לחישה שקטה. הייתי חייב למצוא אותו, הייתי חייב! הגעתי לסלון ומצאתי אותו שם שכוב על הקעקע, על פניו נקשר ברישול צעיף שהחליק מטה ולא כיסה את פיו ואפו, הוא כנראה עשה זאת על מנת לא לנשום את האש והעשן, אך הוא נחנק מהעשן.
הוא היה חסר הכרה ולא ידעתי אם יכולתי לקיים את החיבור בנינו. נגעתי בידיו והשלמתי את הגנה גם על גופו, סחבתי אותו החוצה, זה הדרך היחידה שראיתי למול עיניי. הרמתי אותו והנחתי את ידו סביב כתפי, רציתי החוצה בעוד ידי השנייה ניסתה לעלות את הצעיף שנקשר ברישול על פניו. הוא לא יכל להמשיך לנשום את האוויר המלא עשן., הייתי חייב להוציא אותו.
לבסוף שעמדתי תחת כיפת השמיים בלילה הקריר, רחוק מהאש שהמשיכה לכלות את הבית, הורדתי את תומאס מכתפי והנחתי אותו על האדמה המרוצפת, התיישבתי על ברכי לצידו. רגליי נשרטו מהחול ומהאבנים הקטנות, אך הדבר היחיד שהיה חשוב, הוא לוודא שתומאס עדיין חיי. הנחתי את ידי על העורק הראשי שלו בצוואר וחיפשתי אחרי הדופק, קראתי בשמו פעם נוספת.
מצאתי את הדופק שלו, הוא היה חלש ובקושי הרגשתי בו, אך הוא היה שם וזה מה שהיה חשוב.
ניערתי וצבטתי אותו כדי שהוא יתעורר, הוא היה חייב להתעורר, הוא היה חייב!
"הגענו בדיוק בזמן." שמעתי את הקול מאחוריי וקפצתי מבוהל ונעמדתי, למול עיניי עמד האדם שבגללו הייתי כאן, האדם שתיעבתי את קיומו יותר מכול.
אולם לא יכולתי אפילו לגעת בו, לא היה באפשרותי לעשות לו דבר. נשכתי את שיניי בחוזקה ואגרפתי את ידי אולם נשארתי לעמוד במקומי.
"מעולה, לפחות עשית זאת כראוי" נימת קולו הייתה מרוצה, בזמן שהוא סימן לשאר האנשים שסביבו לגשת לתומאס השכוב על הארץ, הרמתי את ידי כמגננה וחסמתי את הדבר בפניהם והצהרתי "קודם תן לי את אחותי!".
~~~
יהיה לכם אקסטרא פרקים השבוע!
תהנו מהפרקים, אנחנו לקראת הסוף, למי שלא הכיר, ממולץ בחום הסיפור המקסים ביותר שהולך לעלות אחרי שהסיפור הזה יסתיים בשם Never.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Until you come
Fantasy✯הסתיים✯ M×M "אל תתן למראה שלו להטעות אותך! הוא יהרוג אותך בלי למצמץ." תום מגיע לאקדמיה העולמית לקוסמים בגיל שמונה עשרה הוא מתחיל ללמוד קסם, משהו שקיים בו והוא מעולם לא ביקש. הוא נבחר להיות קוסם, משהו מיוחד שרק מעטים נבחרים ונולדים עם היכולת הזו. ...
