Until you come

פרק 27

לא, עכשיו לא יכולתי לעשות זאת. לעזאזל, אצרך לדחות את השלמת המשימה שלי לזמן אחר. קראתי בשמו והנחתי את ידי על זרועו וניערתי אותו, הוא היה צריך לקום. הוא מלמל כמה חלקי מילים עמומות ונע מעט ופתח את עיניו לכדי סדק צר "תומאס, אתה צריך להתעורר, התעלפת, אני לא יודע מה קרה."
הוא פתח את עיניו ומצמץ מספר פעמים עד שעיניו נקבעו על שלי.

הוא הביט לעברי ולאחר מכן התרומם מעט "היד שלך." הוא מלמל.
הייתי כל כך עסוק בו עד שלא שמתי לב בכלל למה שהוא אמר, שאלתי שוב והוא השיב "היד שלך זוהרת."
הרמתי את ידי בדיוק על מנת לקלוט שמרפק כף היד שלי לא הייתה היחיד שזהר "מה לעזאזל?"
תומאס התרומם והתיישב לצידי, קעקוע תואם הופיע על מפרק כף ידי וידו, הקעקוע היה ציור של שרביט על פיתולים ארוכים ומסובכים ועיגול הקיף אותה.

"טאייליס." תומאס הגה, קול מילותיו נתמלא בהלם והפתעה, עיניו התרחבו בעוד שמבטו קיפץ בן ידו שלו ולזו של תום, חוסר אמון וזעזוע נכתב על פניו ומבטו בחן בדקדקנות יתרה את הקעקוע, הם היו זהים במידה בלתי אפשרית, המיקום שלהם היה דומה עד אין שיעור, הקעקוע היה זהה. אין לטעות בכך.
הייתי מבולבל "על מה אתה מדבר?"

"תעזור לי לקום." הוא הושיט לעברי את ידו, עמדתי ואחזתי בידו, כל משקל גופו נשאן עליי, אך הרגשתי חזק יותר בצורה יוצאת דופן, משקל גופו לא הזיז לי במיוחד, הוא עמד לצידי, תהייתי אם לעילפון היה קשר לכך.
תומאס לעומתי נראה עדיין שקוע בערפול חושים, וכששאלתי "לאן?" לקח לו זמן ארוך עד שהוא הבין את שאלתי.
הוא ענה "לבית שלי, אנחנו צריכים לזמן הדרג הגבוה." המילים שלו היו מבחינתי שפה זרה, אך ככל הנראה זה אמור לענות על השאלות שהיו לי אבל כרגע הם העלו שאלות נוספות. תומאס נראה תשוש, לקחתי אותו לביתו והובלתי אותו לעבר הספה בסלון, הוא היה חלש יחסית, עם זאת הוא יכל להסתדר בכוחות עצמו. הוא הרים את הפלאפון שלו וחייג.

"אתה תוכל להגיע ברגע זה? יש משהו שאשמח לדעתך אליו, למרות שנראה לי שנצטרך לזמן את הדרג הגבוה." תומאס ירה את המילים, תהייתי מי היה האדם בצד השני של הטלפון והאם הוא נרתע. תומאס המהם עוד כמה מילים שלא נראו לי הגיוניות וניתק.

הוא נשאן אחורה על הספה והביט בי ואמר "אני חושב שאנחנו עומדים בפני שינוי."
הבטתי בו בסקרנות "איזה שינוי?"
חיוך זחוח עלה על שפתיו "אתה תראה בקרוב." הוא היה כל כך מסתורי וזה לא באמת מצא חן בעיניי, אולי אפילו עיצבן אותי.
"אתה מרגיש טוב יותר" שאלתי.
הוא חייך לעברי חיוך קטן ומרגיע "אל תדאג יותר מידי, אני אהיה בסדר גמור."
    זה לא הצליח לעודד אותי במיוחד.