Until you come

פרק 33

המטרה היחידה שהגעתי הנה הייתה לכך, המטרה החשובה ביותר, הדבר היחיד שלמענו עבדתי כל כך קשה. 

למדתי בשקידה חומר שתבעתי העיקר שאמשיך להישאר כאן, וכשיגיע הזמן אוכל למסור לידיהם את תומאס בתמורה לאחותי, זה היה הסכם.
לא התכוונתי לתת את הקלף מיקוח שלי כל כך מהר, רציתי את אחותי בריאה לפני שאמסור לידיהם את המורה שלי.
אומנם התחלתי להרגיש משהו כלפיו משהו שניסיתי להדחיק, אבל הבחירה לעולם לא היה מוטלת בספק. אם אצליח, רציתי להציל את שניהם, אך שלא הייתה בידי שום ברירה אלא לבחור, ידעתי שאבחר באחותי תמיד, גם אם המחיר שאשלם יהיה כבד.

"תביאו לי את אחותי." אמרתי בקול בלתי מתפשר.

ג'קסון צמצם את עיניו והביט בי ברצינות, לאחר שלא נסוגותי מעמדתי הוא הביט לעברי וציווה על אחת מהאנשים שעמדו סביבו והם מהרו למלא את הוראותיו "תביאו לו את אחותו."

ראיתי אותה נגררת מאחת הרכבים ידה היו קשורות בחבל גס ששפשף את ידה והשאיר עליהם סימנים אדומים, היא נגררה וניסתה בכל כוחה לעמוד בקצב של השובים שלה. עיניה היו מכוסות ושערה סטור ומלוכלך, הם לא טיפלה בה היטב! זעמתי, איך הם יכלו לעולל זאת לאחותי? לפגוע בה כך, קיוויתי והתפללתי בליבי שהם לא עשו לה שום דבר אחר, גרוע יותר.
רציתי לרוץ לעברה לבכות על צווארה, היא לא נראתה פגועה, גופה לא היו חבוש והתפללתי שהיא לא נפגעה.

"תלך לאחותה," אמר ג'קסון בבוז והוסיף "ותשחרר את תומאס בשבילנו."

הבטתי לאחור וצעדתי קדימה לעבר אחותי בלב כבד, הכיסוי מעיניה נמשך בגסות בידי אחד האנשים שהחזיקו בה והוא דחף אותה לעברי. והיא ראתה אותי, ידיה היו עדיין קשורות אך זה לא מנע ממנה לרוץ לכיווני .
המשכתי להעיף מבטים אחורה לעבר האנשים שהחלו לגרור את תומאס, התייחסו אליו כאילו היה לא יותר ממטען עודף שרצו להיפטר ממנו. הרגשתי את לבי שוקע, הם כנראה יהרגו אותו ואני אפשרתי זאת. ניסיתי להחזיר את מבטי קדימה לעבר אחותי בקרוב אוכל לחבקה שוב, אך המועקה בחזי לא הרפתה.

הרי קיבלתי מה שרציתי, יכלתי להעלים עין, לחזור לחיי ולשכוח שאי פעם הייתי חלק מכל זה. אך לבי לא אפשר לי זאת, חשתי אשמה כבדה שלחצה על ליבי.

דעות היו על פניה של אחותי שראיתי אותה, שחררתי את החבלים וחיבקתי אותה בחוזקה.

שהיא השתחררה מאחיזתי והביטה בעיניי ושאלה "מה הם ביקשו ממך לעשות?"
"מה זה?" היא שאלה, לא מרפה, קולה הקשה עליי והיא בחנה אותי "שמעתי את השיחות שלהם, הם אכזריים כל כך, מה הם ביקשו ממך בתמורה לחזרתי?".

הנחתי את ידי על כתפה והנדתי בראשי, האשמה מעיקה עליי מספיק, היא לא צריכה גם לשאת בה "זה לא משנה, העיקר שאת כאן."

היא התנערה ממגעי והביטה בי והשיבה בחוסר סלחנות "זה משנה! כי אם וויתרת על האנושיות שלך, כי אם עשית משהו שלא יעשה, אני לא אסלח לך לעולם."

בעלתי את רוקי בכבדות, היא צדקה, הבנתי, היא צדקה, האשמה שניקבה את ליבי, האשמה הזו, לא אוכל לשאת אותה, היא תהרוס אותי.

נשקתי אותה על הלחי ואמרתי לה "תודה לך."    

~~~

סיבה מוצדקת או לא?

אתן לכם להחליט, האמת שהפרק היה אמור לעלות כבר במוצ"ש הייתה קצת תקלה, ולכן יעלו לכם כל הפרקים עד סוף השבוע!

באהבה, 

וויט א'נגל.