Play with the player (dangerous love 2)

פרק 12

_4 שעות קודם_
חיוך קיפץ על פניה של אנג'ל אחג אמיתי מלא אושר, כשקמה בחמש לפנות בוקר כדי לארגן הכל למתיחה האחרונה שלה. היא קפצה מהמיטה התלבשה מהר ובשקט כדי לא להעיר את שאר הבנות ויצאה מחדרה מתקדמת ונכנסת לחדרו של אוראל, רק כדי למצוא אותו ישן. "אוראל" היא לחשה. והזיזה אותו מצד לצד. "אוראלי" היא לחשה באוזניו. והמשיכה לנערו, הוא פקח עיניו והתמתח. "מה השעה" שאל. "ששש" לחשה אנג'ל. "אתה רוצה שישמעו אותנו" הוסיפה בלחישה. הוא גיחך. "אין כאן אף אחד" החזיר והיא שלחה לו חיוך ופתחה את האור "העפת אותם" שאלה והוא הנהן. עד שבע הם ישבו דיברו וצחקו על הכל וכלום. ועכשיו, עכשיו השלב הכמעט סופי של המתיחה, שלב ג' יוצא לפועל.
_שעה אחת קודם_
אנג'ל ואוראל התקדמו ויצאו ממבנה החדרים ונכנסו למבנה בית הספר הולכים ישר לחדר אומנות, שבתיקו של אוראל מוחבאים שלושה בקבוקי צבע "למה אנחנו חוזרים לחדר אומנות אם לקחנו משם את הבקבוקי צבע" שאל לא מבין "כי היה שיעור אומנות והם תמיד גומרים הכל אז ככה שמרנו על כמה" הסבירה והוא הנהן. ללימודים הם לא יאחרו כי זהו היום האחרון של שבוע המתיחות אז הלימודים יתחילו רק בעשר.
"כשאני אגיד תנעל את הדלת" אמרה אנג'ל ואוראל הנהן. היא נכנסה פנימה ועלתה במדרגות לקומה השנייה של החדר, קומה שמובילה למרפסת גדולה שנועדה להשקפה על הנוף והשראה לציורים. אבל היא לא נכנסה לגג היא נצמדה לכניסה כמה שאפשר כדי שלא יראו אותה בדיוק בזמן שקורל, אור, רון, תהילה ואיתי הגיעו. "אנג'ל קראה גם לכם?" שאלה תהילה ורון הנהן. "טוב, מה היא רצתה לא מתאים לה לאחר" אור הייתה האחת שדיברה.
"בטוח שאנחנו צריכים להיות עם הפיג'מות האלה? לא ראיתי אף אחד אחר חוץ מאיתנו שלובש אותם" אמר איתי בקול חושד. "אל תדאג הם בטח יחליפו. בפתקים שהודבקו לנו באורנות היה כתוב שהיום באים עם הפיג'מות וואנזי ששמו לנו בארון חוץ מזה הארון היה ריק." הוסיפה.
"רק לי יש תחושה לא טובה" איתי אמר מתחיל לחשוד. "יש לי תחושה שהיא עושה מתיחה, ואנחנו הקורבנות" אמרה אור. וחיפשה בעיניה את אנג'ל "עכשיו" צעקה נשמעה. ודלת חדר אומנות נסגרה החבורה הסתכלה באימה על הדלת הנעולה והרימו ראשם כדי לחפש מי צעק הם הורידו חזרה את ראשם במהירות כאשר אנג'ל יצאה ממחבואה והתחילה להשפריץ לכל עבר עם בקבוקי הצבע שבידה. דמויות רחוב הסומסום רצו ממקום למקום מלאים בצבע, וצועקים על אנג'ל בלי יכולת לצאת מהחדר הנעול או לעלות על המדרגות לכיוונה.
אנג'ל, ירדה מהמדרגות התקרבה לחבריה ובידה מברשת צבע עם צבע שחור. היא התקדמה ובזמן שהם ניקו את העיניים היא כתבה אות על גבם של כל אחד. על איתי את האות א, רון את האות נ, תהילה האות ג', קורל האות ל, ואור קיבלה לב. "אנג'ל מה עשית לי" צעקה אור. כשרצה למראה לראות את הלב "רק סימנתי שידעו שאני המותחת" אמרה ומשכה בכתפייה מחייכת לחבריה הנוטפים צבע. "יש לך מזל שהלימודים מתחילים עוד חצי שעה, אז יש לנו זמן להתנקות בלי שיראו אותנו אנשים." אמרה תהילה מצמצמת עיניה בכעס לאנג'ל.
אנג'ל התקדמה לדלת פתחה אותה בקלות ואמרה בקול מתוק "טוב" משאירה מאחוריה פרצופים המומים ומלאי חשד, הם לא הבינו שהמתיחה שלה לא נגמרה.
היא נפגשה עם אוראל ונתנה לו כיף. "תגידי איפה הבובה שלך?" שאל לא מבין. הוא כבר יומיים לא ראה אותה. "אה, אני וסתיו סיימנו את המשימה הזאת כבר" אמרה "איך? המשימה תגמר רק מחר" אמר. "בשבילכם. אבל אני וסתיו היינו בין הבודדים שנתנו טיפול מסור אז סיימנו את המשימה יום לפני. את האמת, היית צריך לראות את סתיו הוא היה כל כך חדור מטרה להיפגש איתי כל כך להוט לסיים את המשימה הזאת כמה שיותר מהר. הוא בורח ממני כמו מאש, אני כבר לא מבינה אותו. קשה לי לקרוא אותו, לדעת מה הוא מרגיש. אבל, יש בו סערה. איך בכלל הגענו לדיבורים עליו"? קולה של אנג'ל התמהר במילים האחרונות הסתרבל ונהיה מובך. ואוראל רק המהם כל השיחה לא יודע ממש מה הוא אמור לומר. "צריך למהר" אמרה משנה נושא. והם התקדמו לכיוון כפתור אזעקת האש "מוכן" שאלה והוא הנהן היא לחצה לחיצה על כפתור קטן שגרם לאזעקה גדולה. כמובן שלפני היא דיברה עם מכבי האש שלא יבואו כשיראו את האזעקה וגם המנהל והמורים יודעים ואישרו להם לעשות את המתיחה הזאת. זה אולי שבוע המתיחות אבל אנג'ל ממש לא רוצה לעוף מכאן.
"ועוברת שיירה, מן המאה שעברה." אנג'ל זמזמה מצחקקת על כל הילדים שרצים לעבר היציאה וביניהם דמויות רחוב הסומסום המלאות בצבע. "תראה, איזה מחזה מרהיב" אמרה לאוראל והוא הנהן וצחקק גם הוא. הוא הסתכל עליה בעודה מסתכלת על הילדים הרצים. תווי פניה יפים, הוא נרגע רק מלהסתכל עליה זה תכונה שלה שהיא משרה על הנוכחים. והשטוטנקיות שהופכת לרצינות באחת מדהימה אותו, הוא חושב שהוא מפתח אליה רגשות אבל הוא מפחד, הוא מפחד כי נמאס לו להיפגע.
הוא שותק מחייך אליה ומהנהן. וזה צובט לו את הלב כל פעם מחדש. אז נמאס לו! אנג'ל הסתכלה עליו בוהה בה וצמצמה אליו עיניים.
"הכל טוב" שאלה, והוא הנהן מתקרב אליה מחכה לרגע ששפתיהם התחברו. וזה הגיע מלווה בפיצוצים וזיקוקים בכל הבטן, לפתע האזעקה הייתה שולית. אבל הנשיקה לא התמשכה הרבה כי אנג'ל זזה אחורה. "לא אוראל אי אפשר, סליחה." אמרה, והוא הנהן. "סליחה" מלמל. "זה בסדר. אל תתן לזה להשפיע על הידידות שלנו" אמרה, והוא חייך אליה. אוראל היה יפה אנג'ל חשבה כך. וזה לא היה שקר היא ראתה איך בנות מסתכלות עליו וההתנהגות הצארמית והיחס שהוא נותן לה הקסימו אותה. אבל בגלל איזה פאק קטן שנשאר לה בלב, היא יודעת שלא תהיה מסוגלת להחזיר לו אהבה כמו שמגיע לו אז היא נותנת מראש תרופה למכה.
"היי, תסתכל עליי רגע" אמרה והוא הסתכל עליה עם עצב בעיניים עצב שאנג'ל הכירה. פגיעה. "תקשיב, אני חושבת שאתה באמת מקסים ואם לא היה לי את הפאק הזה שלא נותן לי להשתחרר ולעבור הלאה היינו יכולים להיות יחד. אבל, הבעיה הזאת נמצאת שם לא מוכנה לזוז לי מהלב ואני לא רוצה לפגוע בך. אני יודעת שאני לא אתן לך את כל האהבה שראוייה לך" הסבירה את עצמה אנג'ל. ואוראל חייך ומשך אותה לחיבוק. "לפחות את אמיתית איתי" לחש. והיא החזירה לו חיבוק. "בוא מה נהינו רגשיים אנחנו בשלב ד' " אמרה והוא הנהן. הם יצאו מהמבנה רואים את כל התלמידים עומדים בחוץ מדברים ביניהם ואת החבורת רחוב סומסום מעוצבנים שאין באפשרותם ללכת להתנקות ולהחליף את הפיג'מות שעליהם, בעיקר מתפדחים.
לפתע על קיר בית הספר הופיע סרטון התלמידים לא הבינו מאיפה הגיע מסך מקרן לקיר אפילו אוראל הופתע. אבל אנג'ל והמנהל ידעו. הרי הם עשו את זה. הסרטון הופעל וראו בו את כל הפדיחות של הילדים הבורחים מאזעקת האש. צחוקים נשמעו שילד נפל או ששנים נתקעו זה בזה. אפילו היו כמה שצעקו אש בעודם דוחפים את השאר וסוללים לעצמם מסלול יציאה. כאלה מושכים בשיער של האחר כדי לעקוף ועוד כל מיני מקרים שגרפו צחוקים מכולם ועל אותו אחד שבאותו הרגע הופיע במסך, פרצוף אימה והתפדחות שהתחלפו לצחוק אחרי שהמסך עבר לילד אחר.
"תענוג" אנג'ל מלמלה. "שנלך" שאל ונתן לה את ידו, היא תפסה בה והנהנה הם הצטרפו בשקט לגדוד הילדים הצוחקים ונפרדו דרכן של השניים כאשר חבריו של אוראל קראו לו. אנג'ל התקדמה לכיוון חבורתה לא יודעת עדיין מה תהיה תגובתם.
"תפסו אותה" צעקה תהילה והחבורה החלו לרוץ אחריה בעודה רצה רחוק מהם. "שיט" מלמלה והגבירה מהירות.
אנג'ל:
רצתי. מידי פעם מסתכלת אחורה, הם בעקבותיי צועקים את שמי ואני בורחת מהם. בורחת מאיתי, רון, תהילה, אור וקורל. אולי קצת הגזמתי עם המתיחה האחרונה שלי, אופסי.
"חכי מה נעשה לך" צעקה אור. כולה מוכתמת בצבעי גואש סגול ועל גופה פיג'מת וואנזי של המפלצת עוגי מרחוב סומסום. "אויש נו אתם נראים ממש חמוד" צעקתי בחזרה. התחלתי לצחוק ממשיכה לרוץ ומתנגשת בגוף קשיח בלי לשים לב. מעדתי ונפלתי אחורה אבל אותו הגוף תפס בי ושמר שלא אפול. התייצבתי והודתי לאיש, הרמתי את ראשי לראות מי זה ונבהלתי בלעתי רוק בכבדות. סתיו, כל השבוע הזה לא דיברנו מהסיבה הפשוטה אין לי על מה לדבר איתו הוא מעדיף את ונסה ולא רואה מי היא, כנראה הסתנוור מהיופי שלה.
שיהנה, שיחנק איתה מצידי, אני לא מקנאה ממש לא! אולי קצת, אבל זה רק בגלל שנשאר חלק מטומטם בלב שעדיין מתגעגע אליו זה הכל.
"סליחה" כחכחתי בגרוני. וסובבתי ראשי לכיוון החבורה. הם עמדו כולם, במרחק מה ממני וישר הזיזו את ראשיהם לכל מקום חוץ מאליי ואל סתיו. ממש חברים מצאתי לי...
"סליחה שהתנגשתי בך" אמרתי בשקט. וכחכחתי בגרוני כשידי הייתה עדיין מוחזקת בידו המגע שלו נעים. מזכיר לי רגעים יפים שלנו יחד, שטויות שעשינו וטעויות שלא ישובו ויחזרו על עצמן. היו לנו זכרונות יפים יחד, חבל לי שזה נגמר אבל אני מניחה שאני לא האשמה אם הוא נפרד ממני בגלל מחוייבות לקשר. אבל עדיין, להיות ידידה שלו זה אחד הדברים הכי קשים וכואבים שיש. לראות אותו מדבר עם בנות אחרות ושהן מתחילות איתו, לראות אותו ולא לקפוץ עליו בנשיקות וחיבוקי אהבה מוחצים. להסתפק רק בחיבוק חברות אחד שגם הוא דורש בתוכו הרבה מאמץ לשחרר ולעזוב. לראות אותו ולהיזכר בכל החוויות שנחרטו בראש ולדעת, לדעת שזה לא יקרה שוב. אבל, עדיין העדפתי את זה מאשר להיות רחוקה ממנו בכלל. העדפתי את הקשר הכי קטן מאשר שום קשר כי חבל לי להפסיד חברות ארוכת שנים כמו שלנו. אני אוהבת אותו ואני מאחלת לו להיות מאושר אם הוא מאושר בלי קשר ומחויבות, אם הוא מאושר כשהוא עם ונסה, אז מי אני שאעצור בעדם.
אם הוא נפל בקסמיה כנראה הוא באמת לא מרגיש אליי כלום ורק אני עדיין תקועה באשליות ופנטזיות על זמנים קדומים שעברו.
אבל כל המחשבות לבעיה שמבלבלת אותי הן בגדר שאלה לא פתורה והיחיד שיכול לתת לי תשובות הוא עצמו הבעיה. אני הכנסתי את עצמי עמוק לתוך הבוץ. ועכשיו, עכשיו אני צריכה להחליט אם למשוך עצמי החוצה או לתת לעצמי להרפות ולשקוע יותר.
(ה.כ- סימנתי במודגש את החלק שכבר קראתם בפרק 10)
יצאתי מהבהייה שלי והסתובבתי לחבורה. "יש לכם שעה להתנקות לא כדאי שנתצלו אותה." שאלי מרימה גבה מנסה להיחלץ מהגואש המנסה לגעת בי. "איך שעה? השיעור הראשון מתחיל בעשר ועכשיו חמישה לעשר" אמרה תהילה. "כן אבל יש לכם אישור מההנהלה. נו אז מה אתם בוחרים להמשיך לרדוף אחריי או  ללכת להתקלח" שאלתי. "אין לנו בגדים" אמר איתי. והשאר הנהנו "יש לכם מזוודות, עם כל הבגדים שלכם. כל אחד על המיטה שלו. מקלחת נעימה" אמרתי. והם רצו לחדרים. בנתיים חזרתי למקום שבו גדוד הילדים היה. ממשיכה לצפות בסרטון המצחיק שאמור להיגמר בעשר בדיוק, אפילו שיש עוד הרבה קטעים מצחיקים. למקרה הבא לא ציפיתי. סתיו וונסה מתנשקים רגע לפני האזעקה וכשהיא מתחילה ונסה קופצת על סתיו רגליה כרוכות סביב מותניו והיא מחבקת אותו שורטת את גבו אבל הוא נושך את שפתיו בשקט ורץ איתה לבחוץ. "קלאסיקה של זוג"  צעקות נשמעו, וצחוקים אחריהם. אנג'ל לא יכלה לעצור מהדמעות לרדת אבל לפחות היא מנעה מהם מלהמשיך. היא ניגבה אותם מהר ונשמה עמוק חייכה ונכנסה למבנה בדיוק שניה לפני שהצלצול נשמע והמצגת הופסקה. הפעם החיוך שלה והשמחה שלה היו מזוייפים. כי מבחוץ היא נראתה מאושרת אבל, מבפנים היא הרגישה שבורה.
..........................
אני חייבת לבדוק למה יש לי בעיות עם העלאת פרקים בוואטפאד.
לפחות הפעם זה עלה.
טים אוראל&אנג'ל
או טים סתיו&אנג'ל
אני כושלת בשם משותף אז אם עולה לכם שמות משותפים לזוגות שלנו תכתבו לי.
אוהבת
איך?