אנג'ל לא יכלה לעצור מהדמעות לרדת אבל לפחות היא מנעה מהן מלהמשיך. היא ניגבה אותן מהר ונשמה עמוק חייכה ונכנסה למבנה בדיוק שניה לפני שהצלצול נשמע והמצגת הופסקה. הפעם החיוך שלה והשמחה שלה היו מזוייפים. כי מבחוץ היא נראתה מאושרת אבל, מבפנים היא הרגישה שבורה.
............................................................
"תלמידים יקרים, תארזו את הציוד תרימו כיסאות יורדים לאוטידוריום." השיעור נעצר כשהיועצת פתחה את הדלת של הכיתה.
"שיסתדרו בן בת" פנתה היועצת למורה להיסטוריה. וסגרה את הדלת, כנראה ממשיכה לכיתה הבאה.
"שמעתם אותה" אמר ויצאנו מהכיתה יורדים במדרגות כשמסביבנו עוד כיתות וכולם מתקדמים לאותו המקום, האוטידוריום.
"אנג'ל בואי" אמרה אור ומשכה אותי ממקומי בתחילת הטור לאמצע. "למה פה?" שאלתי
"כדי שתהיי איתנו" אמרה. "אבל בן בת" אמרתי מבולבלת היא חייכה וראיתי את הבנים מתקדמים ועומדים בדיוק בין כל שתי בנות. "אה" המהמתי וחייכתי "לא נשאיר אותך מאחור" הסבירה. "אפילו אחרי מה שעשיתי לכם יותר מוקדם?" שאלתי, "תזכירי לי מה זה היה? כבר שחכתי" אמרה, וקרצה לי. "חוץ מזה אנחנו תמיד נהיה שם בשבילך כשתצטרכי"הוסיפה אור. וליטפה את ידי בניחום. "רגע, אתם מרחמים עליי" שאלתי. והזזתי את ידי מתרחקת. "לא, אנחנו פשוט בעדך וראינו מה זה עשה לך התמונה של סתיו וונסה. אנחנו חברים שלך ואנחנו רוצים להיות כאן בשבילך." תהילה מייד התערבה והרגיעה את האווירה. "ומה עם סתיו? הוא לא חבר שלכם" שאלתי. מרימה גבה. "סתיו יצא דפוק בקטע הזה, אנחנו לגמרי איתך בזה. מלאך קטן" איתי הוסיף ומשך אותי לחיבוק. "תודה, גורילה" אמרתי לו והוא גיחך מזיז אותי מגופו בדיוק כשהמורה צעק להסתדר בטור.
נכנסנו לאוטידוריום מתיישבים. בין תהילה ואור ישב רון, בין אור לביני ישב איתי, וביני ובין קורל ישב אוראל. "על מה הם כבר רוצים לדבר איתנו" שאלה קורל. ומשכתי בכתפיי לא ממש משנה לי, אפילו הרצאה משעממת, כל דבר שיהווה לי כהסחת דעת אני אקבל בשמחה. "תלמידים ותלמידות יקרים, השבוע התקיים שבוע המתיחות. השנה החלטנו להפוך את השבוע הזה לתחרותי בלי שתדעו. עקבנו אחריכם ואחרי המתיחות שלכם, גם מלחמת האוכל שארגנו מספר בנים שלא נזכיר את שמם. מקרב שלדעתנו זה לא ממש מתיחה אבל זרמנו איתכם.
בכל אופן, אנחנו שפטנו את המתיחות וכמו בכל תחרות, יש לנו זוכה. אתם תדעו עליה או עליו בהמשך. לפני, יש לנו סרטון קצר להראות לכם, זוכרים את משימת הבובות את היום שהם החלו לזוז..." אמר והאוטידוריום החשיך, על המקרן שמולנו הופיע סרטון. "אוי רק לא זה" מלמלתי וצחוקים נשמעו בכל האוטידוריום. בסרטון ילדים נבהלים מהבובה הזזה כהוגן. גם אני נבהלתי ממנה. האמת שזה די מצחיק הצטרפתי לצחוקם של כולם והתפוצצתי מצחוק כשראו את אור צורחת כשהבובה שלה החלה להזיז את ידה והרימה את ראשה מסתכלת עליה. "בסדר נו הדבר הזה מפחיד, ובדיוק ראיתי אנאבל יום לפני מה את מצפה ממני" אמרה בעצבנות. ונשמתי כדי להירגע מהצחוק. הסרטון היה משעשע ביותר ואחרי חמש דקות הוא נגמר.
"תודה שהייתם השפני ניסיונות שלנו בסרטון הזה וראינו איך כל אחד הגיב לתזוזה של הבובות. ועכשיו לזוכה, אז הזוכה שלנו השנה היא אנג'ל ולינסון, בואי לכאן." אמר. חייכתי ועמדתי יוצאת מהשורת מושבים מתקדמת ועולה על הבמה ליד המנהל. "אנג'ל התלמידה שהרימה לנו את שבוע המתיחות לרמה חדשה. המתיחה האחרונה שלה סגרה לנו את השבוע והיה דמיון בינה לבין המתיחה שאנחנו עשינו לכם. מי שלא מבין אני מדבר על המתיחה עם צלצול אזעקת האש. לא היה שום אש, הכל היה חלק ממתיחה ואני חושב שכולם יסכימו איתי שזאת הייתה דרך מעניינת לסיים את השבוע הזה לא ככה" אמר יותר מששאל. "ועכשיו לפרס שלך זה משהו שארגן כל הבית ספר למענך על המתיחות שעשית לכולנו" אמר. וכיווצתי את גבותיי בחשד, לא הספקתי להגיב וכבר כולי הייתי מכוסה בצבע ורוד חוץ מפניי כי השפלתי את ראשי באינסטינקט שלא יתלכלכו גם הם. הרמתי ראשי רואה דלי מתנדנד למעלה הסתכלתי על גופי שקולו ורוד בהיר הסתכלתי על כל האוטידוריום המלא מתחיל לצחוק ולא יכולתי להתאפק, הצטרפתי לצחוקם. "שבוע המתיחות" "שבוע המתיחות" אמרתי לתוך המיקרופון "שבוע המתיחות" תלמידים חזרו אחריי בשאגות ובעידודים. "תודה לכם. אני נהניתי מכל רגע" אמרתי. יורדת מהבמה העברתי מבטי על כולם רואה את פרצופו של סתיו נעוץ בי וחוזר לונסה גלגלתי עיניי. חבריי עודדו אותי מלמעלה וחייכתי אליהם רצה למושבים כמעט נופלת במדרגות גורפת צחוקים מהקהל מהקלמזיות שלי. וגם אני לא יכולתי לעצור את צחוקי.
"כל הכבוד, מגיעה לך הזכייה" אמר אוראל ושם את ידו על הכתף שלי.
"תודה" אמרתי. חייכתי אליו וחיבקתי אותו.
הוא החזיר לי חיבוק והצמיד אותי אליו כמה שאפשר. התנתקנו מהחיבוק והוא העביר מבטו מעיניי אל שפתיי. "דיי אוראל, זה לא יעבוד אני לא רוצה לפגוע בך" אמרתי, כשהוא העביר את אצבעו על השפה התחתונה שלי. מזכיר לי את סתיו שהיה עושה את הפעולה הזאת כל הזמן.
"ואם אני כן רוצה להיפגע" לחש והצמיד את מצחינו. שהיתי כמה זמן באותו המצב."אז אני לא הכתובת. אני לא אאבד חבר בגלל זוגיות ראיתי את זה קורה פעם אחת זה לא יחזור על עצמו אין מצב אני לא אאבד עוד אחד. אני גורמת לאחרים לעזוב אותי, אסור לי." אמרתי בתקיפות ואת הסוף לחשתי.
הוא נאנח והנהן. "אני מבין שהיה בינך לבין סתיו משהו ועדיין קשה לך ואני מקבל את זה אני אחכה לך אני מבטיח." אמר והתרחק מחייך אליי חיוך כואב הסתכלתי בעיניו ניצוץ פגוע נראה בהם לא משהו שקרה בגללי אלא משהו שאני החמרתי. בלי להוסיף דבר הוא הסתובב והלך. נשכתי את שפתיי "מטומטמת תני לעצמך להמשיך" מלמלתי לעצמי ונשמתי עמוק. אני לא מסוגלת לתת לעצמי להמשיך. כי זה מרגיש לי כל כך לא נכון שהוא עזב אותי. זה מרגיש לי כל כך לא מציאותי, לא הגיוני.
"אנג'י" קורל רצה אליי עם אור ותהילה והעבירה אצבעותיה על פניי. "למה את בוכה" שאלה. "אני מטומטמת" לחשתי ונתתי לדמעות לזלוג, בידיעה שיש כאן מישהו שיחזיק אותי שישמור שלא אתפרק יש לי כאן שלוש כאלו. שלושתן מחבקות, מנחמות ואוהבות אני אסירת תודה שקיבלתי אותן בחיי. "דיי לבכות. בואו נלך לחדר אנחנו כאן כבר חצי שעה" אמרה אור עומדת על רגליה ומושיטה לי יד. "מה עם הלימודים" שאלתי בשקט, עם קול צרוד וחלש מבכי. "השתחררנו" תהילה אמרה בשקט וליטפה את גבי מעלה מטה, מנסה להרגיע אותי.
"תודה לכולכן" לחשתי והן בתגובה הנהנו וחייכו. "בואו נלך" אמרתי. קמתי בעזרת ידה של אור והתקדמנו לחדר המשותף שלנו.
........
"מתרגשת" שאלה אור כשהעיפה עליי את אחת מחולצותייה. "כן. חוזרים הביתה" אמרתי מחייכת.
"מי היה מאמין שנשרוד פה 4 חודשים אה" שאלה קורל וצחקנו.
עברו 4 חודשים וכמה ימים מתחילת שנה וחודשיים מאז שבוע המתיחות. מה שאומר, חופש חנוכה. כולנו אורזים מזוודה עם בגדים וחפצים כי כולם חוזרים למשפחות בגלל החג.
"קדימה ההורים למטה" צעקה אור ועשינו זריקה מהירה לראות שלא שכחנו כלום יצאנו מהחדר נעלנו אותו וחייכתי לבנים כשגם הם יצאו מחדריהם. ואז הוא יצא, עם ונסה בין ידיו
שהיא מנשקת אותו והוא אדיש אליה. אוראל רץ אלינו מרחוק עם המזוודה שלו הוא הגיע אלינו רץ אליי והניף אותי באוויר מסובב אותי ומושך אליו בחיבוק. צחקקתי. "היי" לחשתי.
"התגעגתי אלייך" לחש בחזרה והצמיד את שפתינו. "אתה לא היית כאן כולה שלושה ימים." צחקתי. "שלושה ימים זה יותר מידי" החזיר וחיבקצי אותו "אמרתי לך שאני אוהבת אותך" שאלתי "כן אבל תמיד נחמד לשמוע את זה שוב" החזיר והידקתי את חיבוקי.
בסוף החלטתי לתת לעצמי לשכוח מסתיו הוא עדיין לא יצא לי מהלב וזה גם לא יקרה בקרוב אבל אוראל ואני עוזרים אחד לשני. שנינו עם לב פצוע שמפחד להיפגע אנחנו מרפאים את השני נותנים סיכוי ואמונה אחד בשני. בנתיים טוב לי איתו הקרקע שלי יציבה לא כמו שהיה עם סתיו שהיה דו קוטבי בשניות. אוראל לעומתו סבלני ורגוע לא פועל מפזיזות ואני מעריכה אותו רבות על כך.
בזמן הזה אני וסתיו לא דיברנו. רק שלום פה ושם. והיינו יחד במפגשים משותפים של כל החבורה, כי בכל זאת סתיו תמיד היה חלק מהחבורה הזאת, מהמשפחה הזאת שלנו.
לא יצא לנו לפתח שיחות עמוקות צחוקים כמו פעם רק כמה שיחות יבשות וזהו שנינו ניסינו להתרחק מהשני וזה כאב לי אבל עם כל יום שעובר זה כואב פחות. אבל עדיין, עדיין כשאני נמצאת עם אוראל כל דקה בקשר שלנו מרגישה לי לא נכונה לא אמיתית כאילו הקשר שלנו מזויף ולא רק מהבחינה שלי אלא גם מבחינתו. כאילו אנחנו אוחזים אחד בשני כי אנחנו סומכים שלא נפגע זה בזה אבל אהבה זאת תחושה שלא נמצאת הרבה בקשר שלנו היא כן שם ואני באמת אוהבת את אוראל אבל אני לא מצליחה לאהוב אותו כמו שמגיע לו ואני חושבת שיש לו את אותה התחושה כלפיי. כאילו אנחנו רק הריבאונד של השני כי הדבר האמיתי מפחיד ומאיים על שנינו.
"את מקשיבה לי" שאלה תהילה וניערתי את ראשי. "כן מה אמרת?" שאלתי "הטלפון שלך התקשרו אלייך" אמרה. והוצאתי מכיסי את הטלפון. אמא שלי התקשרה פעמיים. "הלו" שאלתי לתוך הטלפון. "אנג'י אנחנו לא נוכל לאסוף אותך יש סכנה על הבית ועלייך" אמרה ונשכתי את שפתיי בלחץ "הכל בסדר אמא? אל תבואו אני יכולה גם להישאר בפנימיה" אמרתי במהירות לא רוצה להוציא אותם מהבית אל הסכנה המאיימת. "לא לא אל תישארי שם זה עוד יותר מסוכן. אנחנו חושבים שאחד האנשים הוא חפרפרת. זוכרת את משפחת הפשע של ג'ייקוב" שאלה אמא. "לא הנוכלים האלה" אמרתי בהלם. לג'ייקוב ולאמי יש עבר יחד. לא מהסוג הטוב. "מה הוא חזר?" שאלתי לא מאמינה הרי הם לקחו לו הכל. "הוא חזר והוא פעל מתחת לאף שלנו כל הזמן הנוכל הזה מוכר סמים ומוכר בנשים ממש כמו האבא שלו" אמרה אמי לטלפון ויכולתי לשמוע את השנאה בקולה. "איך אתם יודעים" שאלתי "זה הגיע אלינו מאחד הסוכנים. לא משנה, כרגע מה שחשוב שלא תתקרבי לבית ולא תתלווי לשום סוכן שיגיד לך שהוא בא לאסוף אותך הביתה את מבינה אותי אנחנו לא שלחנו שום סוכן אלייך. את לא הולכת איתו גם אם את מכירה אותו" אמרה באזהרה ודאגה. "אוקיי אמא אז לאן אני אלך?" שאלתי. "אני שמעתי על החיכוכים שהיו בינך לבין סתיו אבל גיל יוכל לשמור עלייך. אנג'ל בבקשה תחשבי בהיגיון ואל תתנהגי בפזיזות אל תסרבי בגלל האגו זה לא משחק" הטילה את הפצצה שניסתה למשוך כמה שיותר זמן. "אני מבינה אמא" נאנחתי בתבוסה וניתקתי.
.............
אוהבת❤
הנה השמות לזוגות אם יש לכם רעיונות לשמות אחרים אשמח לשמוע.
אנג'ל& סתיו- סנג'ל
אנג'ל&אוראל-אורנג'ל
אור&רון-אוררו
תהילה&מתן-תהילתן
מתן זה השותף מעבדה של תהילה והוא עם שאר הבנים בחדר. אתם תשמעו עליו בהמשך הסיפור.
רון אח תאום של תהילה והוא נהיה השותף מעבדה של אור גם עליו תדעו יותר בהמשך הסיפור.
אני גרועה בשיפים. אז אם יש לכם שמות אחרים...👐
איך?
YOU ARE READING
Play with the player (dangerous love 2)
Action✖ אנג'ל כבר מזמן לא ילדה קטנה היא גדלה ועכשיו היא כבר בת 17 נולדה לתוך העושר הזה ורק רוצה לברוח ממנו. היא תלמידה מצטיינת כמו אמא שלה ועקשנית כמו אבא שלה. היא חלק מחבורה שבנויה מילדים שגדלה איתם. והיא רק בת 17 קרועה בין שני עולמות אחד של פשע והשני, ה...
