Never Let You Go

פרק 2

-נ.מ ג׳יין-
היום יש לי ולריי יומולדת 17!!!
היום התחיל בשיחה עם האחת והיחידה סיירה, שהתקשרה לאחל מזל טוב, ואז ריי נכנס לחדרי ״מזל טוב לינדה״ (לינדה זה יפה בספרדית) ״תודה וגם לך הר׳מנו״ חיבקתי אותו ״היום אנחנו עושים יום כיף״ אמר והנהנתי ולבשתי ג׳ינס עם קרעים, ואת זה (התמונה למטה👇🏻) והשארתי את שיערי הארוך החלק הג׳ינג׳י פזור ויצאתי עם ריי.

ממש נהנינו! הוא לקח אותי לאכול גלידה וראינו סרט ואז בסוף נכנסנו לאוטו כי כבר נהייה מאוחר. ״גר׳אסיאס על היום ר׳יי תודה..  ומזל טוב״ אמרתי ונשקתי ללחיו והוא נסע במהירות ״אה.. ריי הבית בכיוון השני״ אמרתי והוא השיב בקול קר ״אנחנו לא נוסעים הביתה.״ למה הוא כזה עצבני? ״ריי לאן נוסעים?״ אמרתי מודאגת קצת והוא לא ענה וחנה ליד בית נטוש כלשהו ויצא מהמכונית  ״ריי?״ שאלתי והוא לא ענה אז צעקתי עליו ״ריי!! למה אתה לא עונה לי איפה אנחנו!?!״ הוא שוב לא ענה ורק הסתכל עלי במבט אטום וממש התעצבנתי צרחתי עליו ״ריי!! למה אתה לא עונה לי?! תגיד לי איפה אנחנו לאזעזל!!!״ הוא הסתכל עלי במבט קר ״ריי אני נשבעת לך אם אתה לא אומר לי עכשיו אני-״ נהמתי ושאגתי ואז ידיים אחזו בי בכוח מאחור ולקחו אותי לחדר ריק עם סורגים על החלון ואזקו אותי בשלשלאות לקיר וניסיתי להשתחרר אבל ללא הצלחה ואז האנושית שבי חזרה לשליטה והמופרעת נשארה בפנים. ״מ-מה קרה לי?״ שאלתי וריי עמד שם עם... אדם?
״ריי אני רואה שזה קשה לך אתה יכול ללכת״ אדם אמר וריי הנהן ויצא.
מוזר לי לראות את אדם פה.. הוא ואני התחברנו מאוד למרות שהיה מציק לי כל הזמן, הוא היה מגיע אלינו הביתה והיינו מדברים והוא היה מחמיא לי הרבה ואז מחזיר בעקיצה ואני עוקצת אותו ואני הסמקתי ואני חושבת שאני מרגישה אליו משהו... טוב.. לא יודעת...

״אדם למה אני פה?״ שאלתי בקול צרוד ומפוחד ״את מאמינה באנשי זאב?״ הוא שאל. וואטדפאק?! ״לא הם לא אמיתיים הם רק בסיפורים״ אמרתי והוא הניד בראשו ״לא. אני איש זאב, האלפא למען האמת, וריי הוא הבטא שלי ו-״ ״ווֺאו עצור. ריי גם..?״ שאלתי לא מאמינה ״כן אני מצאתי אותו משתנה לילה אחרי שאמא שלכם.. לא חשוב, הוא היה פגוע וכועס כל כך שהשתנה לפני גיל שבע עשרה שבדרך כלל כולם משתנים בו.״ ״רגע.. גם אני?! וההורים שלנו?״ ״את אשת זאב בדמך והם אנשי זאב גם. אסור להם לחשוף את הסוד לפני שאתם מגיעים לגיל 17 רק שבמקרה של ריי הוא השתנה לפני בגלל עומס הרגשות שלו״ ״אז זה מה שקרה לי..״ לחשתי אבל אדם שמע ״מה קרה לך?״ ״באותו הרגע.. כשנפרדתי ממנה לתמיד והיא מתה לי בידיים הרגשתי כך כל כועסת ועצובה ופגועה והתחלתי לרעוד ולנהום ואז הסירנות והצ׳קלקות הרגיעו אותי וחזרתי לעצמי.״ אמרתי ושררה שתיקה בינינו ואני שברתי אותה ״אדם״ ״כן?״ ״שתי שאלות״ ״שוט״ אמר ושאלתי ״למה דפקת ברקס כשאמרתי זנב כתום?״ ״אה כן, תביני, לכל משפחה של אנשי זאב יש צבע מסויים של פרווה, גם אם זה בהבדל גוונים הכי קטן, חייב להיות לפחות חלק אחד בגוף שצבעו מקשר למשפחה ואומרים שאתם הייתם המשפחה היחידה כבר מאה שנה עם זנב, סתומרת, פרווה בצבע כתום. את תראי כשריי משתנה לזאב הפרווה שלו כתומה אבל הזנב, האוזניים והרגליים שלו בצבע טיפה יותר חום, אבל לפי דבריה של אימך, לך אמור להיות גוף כתום כולו כולל הזנב ומקומך אמור להיות גבוה בלהקה״ ״וואו..״ אמרתי ״ומה השאלה השנייה?״ הוא חייך חיוך איכפתי ולא שוויצרי כמו קודם ״למה בחרת בפרס שלך בלנשק אותי?״ הוא הופתע ״לא יוד-״ התחיל לומר אבל קטעתי אותו בגניחת כאב והחזקתי בראשי ״אהה.. הראש..״ אמרתי והראש לא הפסיק לכאוב ורק נהייה כאב חזק יותר ״זה מתחיל..״ אמר וריי נכנס וכל הגוף שלי התחיל לכאוב ונפלתי לרצפה מתענה בכאב שחלחל יותר ויותר עמוק בעצמותיי ״ריי..? מה קורה לי..?״ אמרתי בקול חנוק עוצרת את הדמעות ״את משתנה״ אמר ולפתע נשמע ׳קליק׳ והרגשתי את הרגל שלי נשברת ״אהה!!!״ צעקתי מכאב והתחלתי לבכות ואז גם היד שלי נשברה ״אה!!..״ ״תנסי להירגע טוב?״ ריי אמר ״זה לא ייגמר בקרוב נכון..?״ ממלמלתי בכאב ואז ריי יצא ואדם נשאר איתי ואז חלקים אחרים מהגוף שלי התחילו להישבר גם ״אההה!! אדם תעשה שזה יפסיק.. בבקשה.. תיקח לי את הכאב איכשהו.. בבקשה.....״ התחננתי אליו בוכה והוא חיבק אותי בעוד שאני על הברכיים מתענה בכאב והוא מרים את סנטרי ומסתכל לי בעיניים ״אני יודע שזה כואב.. אני יודע.. אני מבטיח שהכל ייגמר בקרוב..״ התחלתי לבכות אחרי עוד כמה קליקים בכתפיים וצרחתי חזק יותר ויותר והוא חיבק אותי חזק ואני בכיתי וצרחתי בלי הפסקה ״איי פור׳פאבור׳.. דיי אני לא יכולה יותר תפסיק את זה..״ מלמלתי והסתכלתי אל אדם בעיניים מלאות דמעות וכאב מייסר והוא הצמיד את שפתיו לשפתי בניסיון להסיח את דעתי מהכאב וזה עבד לכמה שניות ותאמת, משהו הרגיש לי אמיתי.. אבל קולות שבר חזקים הפריעו והרגשתי שהצלעות ועמוד השדרה שלי נשברים וצרחתי את הצרחה הכי חזקה ומלאת כאב שצרחתי מימיי ובמלוא הכוח מהגרון ולא יכולתי להחזיק את הדמעות והן זלגו בלי הפסקה על לחיי והתעניתי בכאב חזק יותר מכל מה שיכולתי לדמיין ואדם חיבק אותי חזק ונתן לי לאחוז בו בכוח כל פעם שהעצמות שלי נשברו ואז לא הרגשתי כלום יותר והכאב נפסק. שמתי לב שאני נמוכה יותר ואדם מסתכל עלי מלמטה ואז הופך לזאב בעצמו. הוא היה זאב שחור כמו הלילה ואני הייתי בצבעי האש ויללתי ואדם הצטרף אלי. לזאבה שלי קוראים מריה.. כמו שמה של אימי..