*נ.מ ג׳ין*
יצאנו מהחדר כשהרופא ביקש, אך לפני שהרופא סגר את הדלת של החדר נשמע צליל ארוך וחד מהמכונה שמראה את הדופק של ג׳ימין, נכנסנו ללחץ ומתוך הלחץ פרצנו ג׳וני, אני, טאה, קוקי והרופא חזרה לחדר
"ג׳ימיני!!!" טאה צעק שניה לפני שנכנס וראה את מה שאנחנו עמדנו המומים ממנו
"אני מצטער!!!, ניסיתי להגיע למיץ תפוזים שהבאתם לי אבל בטעות ניתקתי את המכונה" הוא אמר עם מבט מושפל וחיוך מתבייש
"מה נראה לך שאתה עושה!! אתה יודע כמה הלחצת אותנו??? פעם אחרונה שאתה עושה דבר כזה, ברור??" עצקתי אליו בזמן שטאה נתן לו מכה לא כל כך חלשה בחלק האחורי של הראש.
"אני מצטער, סליחה" הוא אמר מצחקק מהסיטואציה בזמן שאני מנסה להבין מה אני עושה איתו עכשיו
"אני מבקש שזאת תיהיה הפעם האחרונה שזה קורה, הלחצת לא רק את המשפחה שלך אלה גם אותי, הסתובבתי לשניה כדי ליסגור את הדלת והייתי בטוח שאתה מת" עכשיו הרופא אמר
"טוב, סליחה" ג׳ימין אמר עדיין לא מרים את ראשו
"עכשיו אני מבקש מכולם לצאת שוב מהחדר" הרופא חזר ואמר ולכן יצאנו שוב, אני לא יודע מה קורה לג׳ימין אבל ברור שמשהו לא בסדר שם.
אחרי שחיכינו לפחות חצי שעה הדוקטור יצא מהחדר עם לוח מלא בהערות, ג'וני ישר ניגש אליו ושאל, "הכל בסדר דוקטור?" הדוקטור הנהן אך המבט שלו היה קצת מוטרד.
"יש חשש לאיבוד זיכרון אך הוא קל, הוא שכח אנשים חדשים שהכיר אך הוא עדיין זוכר משפחה וחברים קרובים, יש מזל גדול לילד שלא איבד את הזיכרון שלו לגמרי" הדוקטור הסביר אך החלק השני של משפטו לא איחר להגיע "אנחנו נצתרך להשאיר אותו אצלנו לעוד כמה בדיקות, אז נכון לכרגע אין לנו כל כך תאריך שבוא הוא ישתחרר, אנחנו מעריכים שתוך שלושה ימים נסיים את כל הבדיקות שצריך" בסוף משפטו אני ונאמי קדנו קידה קלה, לקחנו את קוקי חזרה לחדר בזמן שטאה מדבר אם שאר חבריו של ג׳ימין מסביר להם את המצב הנוכחי
*נ.מ טאה*
"טוב תקשיבו, אז ככה יש לו חשש לאיבוד זכרון קל, לא משהו רציני אבל הוא יזכור לפחות כרגע רק את החברים הממש ממש ממש קרובים שלו ואת המשפחה שלו, אז אני מתנצל מראש בשמו שהוא לא זוכר אתכם כי בסופו של דבר רובכם חברים חדשים שלו" אמרתי עם ראש מושפל בידיעה שאולי פגעתי באחד מהם
"הכל בסדר טאהיונג, אני בטוח שכולנו מבינים את המצב ואף אחד לא נעלב, נעשה הכל כדי לעזור לו, שתדעו מה צריך לעשות אל תהסס להרים אלינו טלפון ואני בטוח שכולנו נתאחד ביחד כדי לעזור" צ׳אן אמר וכולם הנהנו כמסכימים
"אני חושב שאין מה שנחכה כאן בחוץ אם הוא לא זוכר אותנו, אני חושב שכדאי שנלך ואם יש שיפור או משהו תעדכן" פליקס אמר ואני הנהנתי בהסכמה. בזמן שכולם החלו להתקדם לכיוון היציאה מהבית חולים עצרתי את פליקס לשיחה קצרה
"תגיד אתה חושב שתוכל להישאר כאן איתי?" שאלתי מקווה שהוא יגיד כן
"אין לי בעיה, אבל למה אתה רוצה שאני אשאר כאן?" הוא שאל עם מבט מבולבל על פניו
"כי אני חושב שאם הוא יראה אותך בלי עוד המון אנשים מסביב אולי הוא יזכר"
"למה אתה חושב ככה?" הוא שעל והמבט המבולבל עדיין לא ירד מפניו
''אני חושב ככה בגלל שאת אחד החברים הטובים שלנו הובי הוא זכר כי הוא מכיר הרבה זמן אז אולי גם אותך הוא יזכור" אמרתי ומבטו התחלף ממבולבל למבין
"אם כך אז סבבה אני רק אגיד לצ׳אן שאני לא ישן בדירה היום" הוא אמר והלך לצלצל לצ׳אן, נכנסתי חזרה לחדר רואה את כולם ישנים אך עיני נתפסו על אדם אחד שהייתי בטוח שאני יכול לבהות בוא לנצח, בשיער האדום שלו, בעינים החמודות האלה גם כשהן עצומות, בחיוך הארנבי החמוד שיש לו כשהוא ישן, בלחיים המתוקות האלה שרק בא לי למחוץ ובכללי הוא פשוט יצירת מופת,
כן יש לי רגשות לאח של חבר הילדות שלי, אז?? אני מאוהב בו כבר שנה ולא עושה עם זה כלום רק בגלל שזה אח של ג׳ימין, חבר הילדות שלי ואני לא רוצה להסתבך איתו במיוחד עכשיו כשהוא נפגע וחוץ מזה מה הסיכויי שהוא מרגיש כמוני? אנחה שקטה יצאה מפי, שקטה אח כבדה
"הכל בסדר טאה?"
טוב אז...
מקווה שהפרק הזה מפצה על הפרק הקודם ושעכשיו אתם לא רוצים להרוג אותי😥
אני ממש משתדלת לא לשעמם אתכם עם הפרקים, אם יש משהו לא ברור אני אשמח אם תשאלו בפרטי או בתגובות ותגיבו את דעתכם על הספר או הפרק
מקווה שנהנתם מהפרק
לאב יו💙💙💙
YOU ARE READING
Bts- הכל התחיל בזכות אידיוט
Fanfictionמה קורה כשהחבר הכי טוב שלך מובל לבית חולים ואתה פגוש שם משהו שאתה לא רוצה לפגוש? איך מתמודדים עם זה שכל העבר שלך נמחק לך והדברים היחידים שאתה זוכר זה המשפחה שלך, החבר הכי טוב שלך וחיוך של אדם שאתה לא יודע מי הוא? את כל זה ועוד תגלו בפאנפיק על יונמין...
