*נ.מ ג׳ימין*
"אמג אני באמת משתחרר היום" ספק שאלתי ספק צעקתי בהתרגשות מטורפת.
כולם התרגשו, אפילו החברים של קוקי שמחו והתרגשו בשבילי. אני סוף סוף חוזר הביתה. דמעות של אושר עמדו לי בעיניים. אפה שעמד לידי מייד חיבק אותי מנגב לי את הדמעות, מייד אחריו כולם באו לחבק אותי. כולם נראים כל כך מוטשים, אחרי הכל הם לא ישנו כמו שצריך כבר המון זמן. כולם דאגו לי יותר מידי זמן. המון חברים שאני לא זוכר באו לבקר אותי כשדאגה ניקרת על פניהם ואני מרגיש כל כך לא נעים כי אני לא זוכר אותם. מה יקרה אם לא אחזור ליהיות מי שהייתי ליפני? מה אם לא אהבתי את מי שהייתי לפני? מה אם אני לא אפסיק להתעלף כל פעם כשאזכר במשהו מהעבר? אני חייב להודות שזה באמת מפחיד אותי אבל אני לא רוצה להראות את זה כי כולם כל כך שמחים ומאושרים, גם אני כמובן אבל אני עדיין דואג ממה שיכול לקרות לי כשאני אזכר בדברים מן העבר.
"צ׳ים הכל בסדר?" אומה שאל לאחר שראה שאני קצת מעופף.
"ברור, איך אני לא אהיה בסדר, אני משתחרר היום הביתה," חיוך עלה על פני כאשר אמרתי את זה ולשניה כל דאגותי נעלמו אך הם חזרו בשניה שהרופא חזר עם הטפסים שאפה ואומה צריכים לחתום עליהם. לאחר שהוריי חתמו על הטפסים קוקי הביא לי את הבגדים הרגילים שלי כדי שאחליף מהבגדים המגעילים של בית החולים לבגדים נוחים יותר.
"אומה אני רעב," אמרתי לו כששמעתי את הבטן שלי מקרקרת.
"מה אתה רוצה לאכול ילד שלי?" הוא שאל אותי עם חיוך מלטף את ראשי.
"אפשר ללכת למסעדה?" שאלתי מהסס קצת, אך אומה הינהן בהסכמה ואפה הזמין גם את טאה, ג׳יי ובראין.
לאחר שהגענו למסעדה יוקרתית בלב סיאול והאוכל שהזמנו הגיע, נעמדתי מבקש את תשומת ליבם של היושבים סביב השולחן.
"אפשר את תשומת לבכם לרגע, בבקשה?" שאלתי קצת נרטע בגלל המעמד.
"רק רציתי לומר לכם תודה, תודה על התקופה האחרונה ששהיתי בבית חולים ואתם לא עזבתם אותי לרגע, תודה שהייתם לצידי גם לפני שחזרתי להכרה הרופא סיפר לי איך לא עזבתם ונשארתם איתי עד שהתעוררתי, תודה שלא נרטעתם גם אחרי הבשורות שלפחות לי היו קשות שאבד לי הזכרון, תודה שאתם תמיד תומכים בי גם כשהמצב קשה, תודה על המילה המרגיעה, החיבוק החם, הליפוף המרגיע ומחיאת הדמעה שבחוצפתה נזלה לי על הלחי, תודה על כך שלמרות מצבי עדיין התנהגתם אליי בצורה מכבדת ולא מרחמת, למרות שאני לא זוכר איך הייתי קודם אבל אני יודע שעכשיו אני שונא את ההרגשה שמרחמים עליי, אז לסיכום פשוט תודה," אמרתי את שעל ליבי ודימעת התרגשות משולבת עם עצב חוצפנית נזלה על הלחי שלי ואומה ג׳ין מייד קם למחות לי אותה מהפנים ולתת לי חיבוק ענק וחם כזה שמעניק תחושת ביטחון ואהבה כזה שרק משפחה יכולה לתת. מיד אחריו קמו כל היתר ממקומם חוץ מג׳יי ובראין לתת לי חיבוק גדול וחמים ולא הרפו עד שסימנתי להם שכבר אין לי אוויר ואם הם לא רוצים שאני אחזור לבית החולים אז כדי שהם ישחררו אותי.
"זה היה נאום ממש מרגש ומחמם את הלב, כל הכבוד ילד," ג׳יי אמר מעניק לי חיוך חמים כי אנחנו לא מספיק קרובים בשביל שהוא יתן לי חיבוק ובן זוגו הינהן כמסכים עם דבריו והעניק לי גם הוא חיוך חמים.
לאחר שסיימנו לאכול אפה לקח את כולם חוץ מאת ג׳יי ובראין הביתה, הם נסעו באוטו של ג׳יי, הייתי מרוכז בחלון הרכב עד שמחשבותי נקטעו מזמזום הטלפון שלי, פתחתי אותו נכנס להודעה שקיבלתי.
~הובי היונג🐴🐴~
יאאאא ג׳ימיני שמעתי שהשתחררת מבית החולים למה אתה לא אומר שום דבר...
מתי אתה בבית אני רוצה לבוא לבקר אותך לבדוק שאתה חיי
~ג׳ימיני😜😜😜~
אמממ אופס?
מצטער שלא אמרתי כלום פשוט רק עכשיו סיימנו לאכול במסעדה
אני חושב שאתה יכול לבוא ברגע שנגיע הביתה אם אתה רוצה
~הובי היונג🐴🐴~
אוו יופי אז ניתראה עוד מעט
~ג׳ימיני😜😜😜~
רגע היונג אני יכול לבקש ממך משהו?
~הובי היונג🐴🐴~
ברור כל דבר ג׳ימיני
~ג׳ימיני😜😜😜~
אתה יכול להביא את היונגי הזה שהגיע איתך ביום הזה שבאת לבקר אותי בבית חולים?😅😄😅
אוקיי היי,
כן אני עדיין בחיים,
אז... חזרנו היום לבית ספר ולא הייתי עייפה בכלל היום... (כן אני כל כך כן הייתי עייפה), אז איך היה היום חזרה שלכם בבית ספר?
אני אשמח לשמוע איך היה לכם ואם התגעגתם לבית ספר.
לאב יו💜💜💜
נועה
YOU ARE READING
Bts- הכל התחיל בזכות אידיוט
Fanfictionמה קורה כשהחבר הכי טוב שלך מובל לבית חולים ואתה פגוש שם משהו שאתה לא רוצה לפגוש? איך מתמודדים עם זה שכל העבר שלך נמחק לך והדברים היחידים שאתה זוכר זה המשפחה שלך, החבר הכי טוב שלך וחיוך של אדם שאתה לא יודע מי הוא? את כל זה ועוד תגלו בפאנפיק על יונמין...
