*נ.מ גימין*
אני וטאה מדברים על כל מיני נושאים עד שנשמעה דפיקה בדלת שקטעה את שיחתנו,
''פתוח" צעקתי מבהיר שאפשר להכנס לחדר
"היי ג׳ימיני רצינו להגיד לך ביי לפני שאנחנו הולכים" הובי היונג אמר ונכנס לחדרי כדי לתת לי חיבוק אני מניח, הנחתי התבררה כנכונה, מהר מאוד הובי היונג חיבק אותי ויונגי היונג התקרב כדי ללחוץ לי את היד, קצת נעלבתי כי קיוויתי שקצת התקרבנו בזמן שהיינו לבד, אתם יודעים מספיק קרובים בשביל לקבל חיבוק לפני הוא הולך, אבל כניראה טעיתי, זה קצת העציב אותי אבל לחצתי לו את היד כדי לא ליבש אותו מקווה בכל ליבי שאוכל לפגוש אותו שוב בקרוב.
"ביי ג'ימיני, ניפגש בקרוב, נגיע שוב הכי מוקדם שנוכל טוב?" הובי אמר מנופף לשלום לפני שהוא ויונגי יוצאים מהדלת לכיוון החניה לרכב של הובי
"טאה אתה יודע, משהו ביונגי מרגיש לי מוכר אבל אני לא מצליח להבין מה" אמרתי מבולבל קצת לטאה שנראה קצת המום כאילו לא ציפה שדווקא ממנו אני אזכור משהו
"למה אתה מתכוון משהו מרגיש לי מוכר ביונגי?" טאה שאל מנסה להבין את כוונותיי
"אני לא יודע, משהו בחיוך שלו אני חושב, אני מרגש שראיתי אותו כבר" אמרתי מבולבל מנסה להזכר מאיפה אני מכיר את החיוך הזה, אם זה באמת מיונגי או שאני סתם הוזה
"אתה בטח תדע להגיד לי, אני ראיתי פעם את יונגי מחייך?" שאלתי מנסה להוציא מידע מטאה על החיוך שחרוט לי בזיכרון
"אני לא בטוח, אני חושב שאף פעם לא ראינו אותו מחייך" נימת קולו של כחול השיער הייתה מבולבלת כמעט כמו שלי, לפתע הדלת נפתחה וממנה נכנסו משפחתי והנער בעל השיער הג׳ינג׳י ששוב אני פשוט לא מצליח לזכור אבל היה נראה שהבעת פניו הייתה עצובה ולמרות שאני לא זוכר אותו אני עדיין דואג, אני לא יודע למה אבל יש לי הרגשה שהדאגה שלי היא משהו נורמאלי לילד הזה, כאילו אנחנו מכירים שנים.
"אה... מה קרה?" שאלתי מקווה שהנער הבין שדיברתי אליו
"אתה מדבר אליי?" שאל אותו הנער ואני רק הינהנתי עם מבט מודאג בעיניי
"אהה... כלום רק היתה לי שיחה לא ממש נעימה עם חבר טוב שלי" הנער אמר עם מבט מושפל לריצפה
"סליחה שאני שואל אבל על מה הייתה השיחה, אולי אני אוכל לעזור לך" אמרתי על נימה אופטימית בקולי
"סתם הוא ביקש שאני אחזור הביתה ואמרתי לו שאני מעדיף להישאר איתך, אם זה בסדר מצדך, בכל זאת אולי אתה לא זוכר אותי אבל היינו חברים ממש, ממש טובים ואני לא מוכן להשאיר אותך פה, ואז הוא התחיל להתווכח איתי על זה שאני צריך לחזור" הוא אמר והרגשה חמימה הציפה אותי כששמעתי שהוא לא רוצה להשאיר אותי פה למרות שאני לא זוכר אותו הוא עדיין דואג לי, אבל אז הרגשה פחות טובה עלתה בי כששמעתי שהוא וחבר טוב שלו רבו בגללי
"אם אתה רוצה אתה יכול לחזור לישון בבית ואז לבוא לבקר אותי בבוקר כשתתעורר זה לגמרי בסדר מבכינתי" אמרתי מנסה להרגיע את הנער שמולי שמסתבר שהוא חבר ממש ממש טוב שלי
"אתה בטוח שזה לא יציק לך?" הנער שאל ואני ישר ניערתי את ראשי מסמן לו אזה לא באמת משנה לי
"אוקיי אז נתראה מחר ג׳ימיני" הנער אמר, חיבק אותי ויצא מהדלת לא לפני שניפנף לי לשלום עם חיוך ענק על פניו, אך לפני שהספיק לצאת מהחדר טאה אמר לו שהוא צריך דקה לדבר איתו אז הוא ילווה אותו לרכב שלו ואז יחזור לחדר שלי.
קצת אחרי שטאה והנער הג׳ינג׳י הלכו הרופא שלי נכנס לחדר
"שלום לכולם, אני צריך לדבר רגע עם ההורים שלך ג׳ימין אפשר רגע לקחת אותם החוצה?" שאל הרופא ואני רק הינהנתי מודאג מאת אך לא מראה את זה
*נ.מ נאמג׳ון*
"על מה רצית לדבר איתנו דוקטור?" שאלתי מודאג ממה שהרופא הולך להגיד
"טוב אז יש לי חדשות טובות וחדשות פחות טובות, במה אתם רוצים להתחיל?" שאל הדוקטור שאני וג'יני ענינו פה אחד שאנחנו מעדיפים לשמוע קודם את הפחות טובות ואחר כך את הטובות
"טוב אז אם כך אני נאלץ לספר לכם שמצבו של ג׳ימין יותר גרוע ממה שחשבנו וכנראה יקח יותר זמן בשבילו להיזכר בחייו לפני הפגיעה מאשר מה שחשבנו לפני כן" אמר הדוקטור ופניו של ג׳יני נראו נפולות
"ומה החדשות הטובות?" שאלתי מקווה למשהו משמח יותר ממה ששמענו כרגע
"החדשות הטובות הן שאנחנו משחררים אותו הביתה כיוון שאנחנו מקווים שהזיכרון שלו יחזור אליו יותר מהר אם יהיה בסביבתו הטבעית, אבל אסור לו ללכת לבית הספר מחשש של פגיעה נוספת בראש ותוצאה בילתי בפיכה של איבוד זיכרון" אמר הרופא וראיתי איך מצב רוחו של ג׳יני השתפר, אני חייב להודות שגם מצב רוחי השתפר
"תודה דוקטור, זה החדשות הכי טובות ששמענו בזמן האחרון" ג׳יני אמר לוחץ את ידו של הרופא של ג׳ימיני בשמחה
אוקיי אז היי
זה הפרק השני של היום על חשבון הפרק של אתמול
מקווה שאהבתם ואם יש לכם הערות או סתם רוצים להחמיא על הפרק או על הספר (אהמ אהמ אני ממש ממש אשמח אם כן זה יתן לי עוד מוטיווציה להמשיך לכתוב לכם)
לאב יו💙💙💙
YOU ARE READING
Bts- הכל התחיל בזכות אידיוט
Fanfictionמה קורה כשהחבר הכי טוב שלך מובל לבית חולים ואתה פגוש שם משהו שאתה לא רוצה לפגוש? איך מתמודדים עם זה שכל העבר שלך נמחק לך והדברים היחידים שאתה זוכר זה המשפחה שלך, החבר הכי טוב שלך וחיוך של אדם שאתה לא יודע מי הוא? את כל זה ועוד תגלו בפאנפיק על יונמין...
