*נ.מ ג׳ימין*
"הובי היונג מה אתה עושה פה?" שאלתי את הובי כשראיתו אותו בחדר לאחר שהתעוררתי
"או ג׳ימיני התעוררת, באתי לבקר אותך" הובי היונג אמר עם חיוך ענק על שפתיו מה שגרם גם לי לחייך אחריו, פתאום הדלת של החדר נפתחה ונכנס דרכה משהוא שאני לא מכיר עם כיסא ביד
"או כמה זמן לוקח להביא כיסא מסכן?" הובי היונג שאל את הנער בעל שיער המנטה המהמם שנכנס בדלת והוא רק הסתכל עליו במבט שאני לא מצליח להבין זה היה משהוא בין עייפות לאדישות אני חושב
"מי אתה" שאלתי את הנער שנכנס בדלת, הייתי חייב לדעת מי זה, אני מרגיש שכבר נפגשנו בעבר, מתהפכת לי הבטן כשאני רואה אותו זה כניראה אומר שהיה משהו בעבר חשוב שקשור עליו ובגלל זה הבטן שלי מתהפכת ככה
"אמ... אני יונגי, אתה לא זוכר אותי?" הוא שאל עם קול רך שלא נראה תואם למראה המהמם שלו, יכולתי לזהות גם קצת אכזבה בקולו
"אני מצטער אבל לא, יש לי בעיה איבדתי את הזיכרון שלי אני זוכר רק כמה דברים ואנשים אבל את הרוב שחכתי" אמרתי שוב מרגיש משהו מוזר בביטני.
"טאה בוא איתי לקנות משהו לאכול" הובי היונג ביקש מטאה, ראיתי את הבעת פניו של טאה, הוא לא מרוצה מהרעיון מעניין אותי למה
" ולהשאיר את ג׳ימין לבד? אין סיכויי" הוא אמר ואני רציתי לצעוק עליו שאני יכול להסתדר לבד לכמה דקות אבל ראיתי עליו שזאת לא הסיבה האמיתית שבגללה הוא לא רוצה להשאיר אותי בחדר בלעדיו
"הוא לא לבד יונגי היונג ישאר איתו" ברגע שהובי אמר את שבעת המילים האלה אני נשבע שניהיה לי חם
"איתו? אני לא משאיר אותם לבד תשכח מזה" טאה היונג אמר ואני עדיין לא מצליח להבין מה יש לו נגדו
"טאה... על מה דיברנו?" הובי שאל את טאה עם קול מאיים והיה נראה שהנער המכונה יונגי גם לא מבין מה קורה פה
"טוב בסדר, אבל אם קורה משהו אתה ישר מצלצל אל הוסוק ואנחנו חוזרים בריצה" טאה אמר עם קול מאיים אבל היה נראה כאילו זה לא ממש הפחיד את השני, יונגי אפילו לא הזיז עפעף
"דבר ראשון ההורים שלו פה, אם יקרה משהו אני פשוט יכול להעיר אותם,
ודבר שני בסדר אבל הובי תביא לי משהו טעים לאכול למה אני מת מרעב" יונגי אמר ואני לא הפסקתי להסתכל עליו מהופנט מיופיו
"אז איזה מזל שאנחנו בבית חולים" הובי היונג אמר מתפקע מצחוק ואני אחריו מחזיק את הבטן שלי מרוב צחוק, בזמן שלא הפסקתי לצחוק טאה והובי יצאו מהחדר, ראיתי את יונגי מתישב על כיסא קרוב אלי אבל לא קרוב מידי אני מנחש שזה בשביל לא לגרום לי לאי נוחות, אבל אני רציתי שהוא ישב קרוב אלי, רציתי לראות את תוי פניו המושלמות מקרוב, להסתכל על שפתיו המעט פתוחות, על עיניו החומות שאפשר לשקוע בהן, על לחייו המעט שמנמנות שכל מה שבא לי לעשות זה למחוץ אותן, רגע על מה אני חושב בכלל? אני לא מכיר אותו בכלל, משהו מרגיש לי לא נכון המחשבות האלה
"ג׳ימין? אתה בוהה" הוא אמר והוציא אותי מהמחשבות שלי על כמה שהבן אדם הזה מהמם
"אני מצטער" אמרתי והשפלתי את מבטי כדי שלא יראה את הסומק שעלה על לחיי
"אתה יכול להרים את הראש?" שמעתי אותו מבקש ואז שתי אצבעות נחו מתחת לסנטרי והרימו אותו כך שעכשיו הוא מסתכל לי בעיניים ואני בשלו, אני נשבע שהזמן עצר, אני יכול לבהות בעיניים האלה שעות אך הבהייה נקטעה על ידי צעקה שנשמעה בחדר.
היי✋
אז... זה הפרק, מקווה שאהבתם💙
אין לי כל כך מה להגיד לכם היום חוץ מתודה ענקית על כמות הצפיות בספר הזה, בחיים לא חשבתי שאני אגיע לכזאת כמות של צפיות כאילו 1.76 אלף צפיות זה מטורף, אני כל כך מאושרת אתם לא מבינים אפילו כמה, אני כל כך אוהבת אתכם💙💙💙💙💙
YOU ARE READING
Bts- הכל התחיל בזכות אידיוט
Fanfictionמה קורה כשהחבר הכי טוב שלך מובל לבית חולים ואתה פגוש שם משהו שאתה לא רוצה לפגוש? איך מתמודדים עם זה שכל העבר שלך נמחק לך והדברים היחידים שאתה זוכר זה המשפחה שלך, החבר הכי טוב שלך וחיוך של אדם שאתה לא יודע מי הוא? את כל זה ועוד תגלו בפאנפיק על יונמין...
