The opposites unite|הפכים מתאחדים

The opposites unite|32

כשהרופא יצא סופסוף מחדר הניתוחים שלושת האחיות קפצו עליו, שולחות אליו מטר של שאלות.
״תדברו אחת אחת,אני לא מבין כלום״ אמר הרופא המבולבל,משפשף את עורפו במבוכה.
״הוא בסדר?״ שאלה לוטם ראשונה,מקדימה את אחיותיה.
הרופא הרצין,מבט מאוכזב ודואג נשקף מעיניו.
״הגוף שלו קרס באמצע הניתוח״ מלמל הרופא בשקט והלחץ בגופו גבר ״אנחנו עושים את כל המאמצים שצריך בשבילו״
״בבקשה אל תגיד שהוא מת״ התחננה רותם
״הוא לא מת. אנחנו מנסים לייצב אותו ולהמשיך בניתוח״ הודיע הרופא,מכחכח בגרונו ״אתן יכולות לספר לי מה קרה כשהוא היה אצל האיש הזה? כאילו,מה הוא עשה לו וכאלה? אנחנו צריכים לדעת אילו אברים נפגעו ובמה לטפל״
הבנות סיפרו לרופא ההמום את הסיפור מההתחלה עד הסוף.
כשסיימו,הוא לא הגיב ופשוט הסתובב ויצא,מתעלם מהצעקות של הבנות.
״אתה בסדר?״ שאל הרופא שהיה בחדר,דואג לחברו.
״..הילד הזה...״ מלמל הרופא ״א-אני..״
״מה קרה?״ שאל הרופא השני,מבוהל
״הו-הוא ק-קרו-קרוב מש-משפחה של-שלי״ פלט הרופא,רועד ודמעות נופלות מעיניו.
הרופא השני בחר שלא להתיחס למידע כרגע,מחבק את גופו של חברו ומנסה להרגיע אותו.
״אני מבטיח לך שהוא יהיה בסדר,לוגן.הרופאים שיש פה הם בין הרופאים הטובים בעולם״ הבטיח הגבוה יותר לאריק,מחייך אליו חיוך מנחם.
״אני והוא הינו חברים הכי טובים פעם. הוא כל הזמן בא אליי ואני אליו. יום אחד פשוט נעלמתי להם, בלי להגיד כלום. אימא שלו,דודה שלי, סיפרה לי שהוא החליט שהוא רוצה ללכת בעיקבותיי ולהלחם בממלכה. יום אחד הוא יצא למבצע וחזר פצוע ומאז אימא שלו ניתקה איתי קשר״ אמר לוגן,מנגב את הדמעות מעיניו.
״הי,יהיה בסדר. אני מבטיח לך״
״תודה קול״ אמר לוגן,מרגיש חמימות בליבו.
הם פשוט ישבו ככה, מחובקים על הרצפה ושתקו לכמה דקות עד שלוגן שבר את השתיקה שוב ״הוא השתנה מהפעם האחרונה שראיתי אותו,הוא נהיה יפה יותר״ אמר לוגן,מחייך כמו הורה שגאה בבן שלו.
״ברור,אף אחד לא נשאר כמו שהוא היה. אנחנו גדלים ומשתנים״ ענה לו קול,מנתק את המגע בניהם.
״הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהוא היה בן 8, ילד שובב שלא הפסיק לעשות שטויות ולהצחיק את כל המשפחה. עכשיו הוא בן...״ אמר לוגן,עוצר כדי לחשב את גילו של בן דודו הקטן ״16. עכשיו הוא בן 16״
״רואה?״ אמר לו קול,מחייך אליו בחמימות.
״כן..״ אמר לוגן,מחייך גם ״ההפרשים בנינו גדולים יחסית״
״כן. אתה חמור גדול בן 20 והוא בן 16״ ענה לו קול,צוחק על הגבר חום השיער שלידו.
״הי! אני לא חמור! אתה חמור!״ קרא לוגן,מזעיף את פניו.
״כן כן,מה שתגיד אדיוט״
״אתה האדיוט פה!״
~~ (עוד לא נגמר הפרק)
טיילר עלה לבית החולים שנמצא בביתו,בקומה האחרונה, חיוך מסופק על פניו ומגבת עוברת בין ידיו בנסיון לנקות את הדם שנמצא עליהן.
הוא נזכר בצרחות של דן,כשהרג אותו לאט לאט ובסבל.
הסיפוק שהפיק מזה היה גדול-אבל זה לא עזר לו שנואה עוד ישן ונמצא בטיפולים.
״מה אי-?״ שאל טיילר אבל נקטע באמצע כששבר את הכיסא כאשר הפעיל עליו יותר מידי משקל ביחד.
אחיותיו התחילו לצחוק, וטיילר המובך כיחכח בגרונו במבוכה, והעביר את ידו בשיערו.
״אתן הולכות לצחוק עלי עוד הרבה זמן?״ שאל בייאוש, מנסה להשתיק את אחיותיו.
״לא,כי יש לי הודעה״
פרק הבא בראשון😍😝
~~~~~~~~
למי שלא הבין, דן החזיר את נואה לטיילר והם נמצאים
עכשיו בארמון של טיילר,בבית חולים שיש לטיילר בבית.