טאהיונג וג'אנגקוק היו פעם חברים, אבל בגלל עזיבתו של ג'אנגקוק לבוסאן החברות שלהם לא נשמרת ואחרי 10 שנים בטיול שנתי לבוסאן טאהיונג פוגש אותו שוב, אבל לא הילד החייכן שפעם היה אלה ילד שלובש שחור ושומע רוק. כשכל הבנות בשנה האחרונה מתאהבות בו הנער שם לב ר...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
וונוו שנא את זה, הוא לא יכל לשלוט ברגשות שלו במיוחד שלא רצה לדחוק אותם, אבל זה החבר הי טוב של אחיו החורג, הוא לא רצה את המבוכה שתגיע עם ההתוודות, וההרגשה שהרגשות הם חד צדדיים גרמה לו לחרדה. למרות שלא הראה זאת כלל, הוא השאיר את הפרצוף האדיש אבל בתוכו הלב שלו דפק מהר וזיעה הצטברה על עורפו.
הנער הגבוה עמד מולו בגבו אליו לוקח דברים מהמדפים שם אותם בסלסלה שהחזיק, צעיף היה מסודר מסביב לצווארו. וונוו בלע את רוקו ואז הסתובב למדפים של צרכי הנשים שאחותו שלחה אותו לקנות, הוא בהה במדף מבולבל לגמרי. הוא הרים את הטלפון שלו ולחץ על הספרה 3 ארוכות וקירב את המכשיר לאוזנו.
"כן אופה?" שאלה אחותו. "איזה סוג את קונה?" שאל. "סגול, יש עליו שתי טיפות," ענתה.
הנער התחיל לבדוק את החבילות ולהסתכל על הפרטים.
"את זה אתה מחפש?" משהוא מאחוריו לקח חבילה סגולה אחת.
וונוו הסתובב לראות את לא אחר מאשר קים מינגיו מחזיק חבילה של תחבושות ומגיש אותה לו אותה, "אחותי גם משתמשת בהם," אמר בזמן שוונוו לקח את החבילה מידו, הגבוה חייך. "תודה," אמר וונוו ואז מינגיו פנה ללכת.
כשוונוו ניגש לשלם הוא שם את החבילה ביחד עם משקה קל, כדורים נגד כאבים וחפיסה של גלידת שוקולד וקרם עוגיות, הוא שילם ולקח את השקית יוצר מהמרכול. הוא הוציא את הבקבוק מהשקית כשראה את הנער הגבוה שם שקית בסלסלת האופניים שלו, וונוו נעמד ליד האופניים וחיכה שהשני ישים לה, כשהוא שם לב הוא הגיש לו את הבקבוק. "תודה על מקודם," אמר לפני שהשני יספיק שם את הבקבוק בידו ופנה ללכת מחייך לעצמו.
עברו כמה שבועות מאז והמבחנים לתלמידי שנה ראשונה לקורסים לאוניברסיטה התחילו, מינגיו היה אחד מהתלמידים שניסו להתקבל ולמד כל זמן נתון כדי לעבור את המבחנים הקשים. זה היה אחר הצהריים ואחותו נשארה אצל השכינה כדי שהוא יוכל להישאר ללמוד בבית הספר, הוא ידע את שהמצב בבית לא טוב אבל הקורסים יעזרו לו לקבל מלגה והוא לא יצטרך לעבוד אקסטרה שעות בשביל לשלם סחר לימוד שגם היה שומר בצד לא היה מצליח להגיע לכמות המספיקה לשנתיים והוא צריך לטפל באחותו.
3 ספרים היו פתוחים מולו ומחברת עווה עם הרבה דפים נוספים פתוחה, מרקרים מפוזרים. מינגיו החזיק את העט בידו בזמן שראשו נח על הערמה ועיניו עצומות.
תלמידים נשארו שעות נוספות עברו על פהי הכיתה עם התלמיד היחיד, אבל אף אחד לא שם לב ופשוט חלף המסדרון.
עד שנער נכנס לכיתה, שנה אחרונה, כשראה את הנער הישן הוא התקדם אליו והרים את ידו כדי לחסות את עיניו מאור השמש, הוא בהה בנער והרים את ידו השנייה כדי לשים את משקה החלב על השולחן ועליו הדביק פתק.
"תחזיק מעמד ותלמד קשה" 😊
הנער הזיז את ידו וחייך את הישן, פניו נוצצות מאור השמש, עם זה הוא עזב את הכיתה. וונוו לא הסכים לוותר על הניסיון של לגרום לצעיר ממנו לשים לב אליו.
כשמינגיו התעורר הוא שפשף את עיניו והתחיל לסדר את השולחן המלא והחליט להמשיך ללמוד ביום למחרת שהיה לסופ"ש, אחותו החליטה להישאר אצל השכינה ולעזור לה, שתיהן ידעו כמה קשה הוא עוד ולומד וניסו להקל עליו כמה שיותר בבית. במיוחד שהוריו היו מחוץ לתמונה וסבתו נסעה לבקר חברים בג'ג'ו.
כשסיים להכניס את הכל לתיק הוא שם לב למשקה שלא היה שם לפני כן, הוא לקח את הפתק וקרא אותו כמה פעמים ואז הכניס אותו לכיס הז'קט ולקח את הבקבוק, בדרכו החוצה שותה אותו ומחייך תוהה מי האדם וחושב על כמה, מהחבורה שלו בעיקר, הם היו עושים את זה, סאוקמין או אפילו ג'אנגקוק, אבל הוא זיהה את כתב היד שלהם וזה לא היה זה.
אבל הוא שמח שמשהו מנסה לעודד אותו בתקופה עמוסה כל כך. הוא הוציא את הפתק מכיסו והסתכל עליו, קורא אותו פעמים נוספות אולי משהו היה כותב שם אבל מחק אותו, וכך היה, הוא הפך את הפתק וראה את החריטה בעיפרון המחוק.
