Blossom In Busan | Taekook (HEB)

<•7•>

ג'אנגקוק הרגיש את המבוכה עוטפת אותו, מול החברים שלו זה כבר רגיל אבל מול אנשים חדשים שרואים אותו ואת המראה המאיים (?) שלו, הלבוש השחור, המסכה, השיער השחור, זה שהוא שקט ועם אוזניות כל הזמן, הכל יכול להיהרס ברגע אחד.

אחותו ואחיו הם אלו שבחרו את הצלצול בטלפון שלו, וכך גם בטלפונים שלהם, כמו שיר מטל כבר בטלפון של צ'איון, או שיר של ביגבנג אצל וונוו, אבל השיר של צ'איון בטלפון שלו זה שיר העגבנייה, שהוא שיר ילדים דיי מפורסם, ושל אחיו זה שיר ילדים על המכנסיים של הגובלין, הוא לא הבין מאיפה הביאו לו את שירי הילדים האלו, אבל הבין שהם בעיקר בשביל להביך אותו.

ג'אנגקוק לא יכל להסתכל לשולחן של הנער היפה, הוא פשוט לא יכל. המלצרית שעמדה מולו חייכה אליו מחזיקה את הצחוק בפנים. הוא ענה לשיחה בזמן שיד אחת שלו מסתירה את שאר פניו והוא מדבר בשקט למיקרופון. "כן צ'ה."

"סתם התקשרתי," אמרה הנערה הצעירה מהצד השני של הקו.
"את רצינית? את יודעת כמה מביך זה היה?" שאל את אחותו מזל שלא ראו את פניו מתחת למסכה. "למה? התקשרתי בזמן לא טוב? תקשיב רציתי להביך אותך מול חבריך," היא צחקה לו באוזן.
"חלק מהתלמידים הבוגרים מבית הספר בסאול פה, ושמעו את זה," סיפר שחור השיער, אחותו נשמע בשוק. "אפילו יותר טוב," היא אמרה ואז ניתקה מתפקעת מצחוק.

"אני לא מאמין הוא כיסה את פניו עם ידיו שיד אחת מחזיקה בטלפון שלו. "האוכל שלכם ג'אנגקוק," אמרה המלצרית. הוא הנהן לה ואז היא עזרה לו לקחת את המנות לשולחן. כשהתיישב הוא נשען על השולחן מכסה את ראשו עם ידיו. "אני מוכן לקבור את עצמי," אמר ג'אנגקוק.
סאוקמין שישב לידו שם את ידו על גבו של הנער וטפח קלות, "תגיד תודה שהם לא מכירים אותך," אמר, אבל ג'אנגקוק כבר לא היה בטוח בזה, הוא היה נחשב פופולארי בקרב הנערות הבוגרות בגלל המראה שלו, ובקשר לנער המוכר, הוא היה בטוח שהם מכירים מאיפה שהו.

"והיא עוד התקשרה כדי להביך אותי, ועוד כמה היא הביכה אותי," ג'אנגקוק הרים את ראשו מעט מראה את עיני הכלבלב ליושבים מולו, אאונוו שעדיין צחקק קצת טפח על ראשו של הנער המובך.
הוא הוריד את המסכה וקיפל אותה שם אותה בצד ומזיז את שיערו מעיניו, "הם מסתכלים?" שאל ג'אנגקוק גורם למינגהו וליוגיום לבאמבאם להסתכל לכיוון השולחן של הבוגרים.