טאהיונג וג'אנגקוק היו פעם חברים, אבל בגלל עזיבתו של ג'אנגקוק לבוסאן החברות שלהם לא נשמרת ואחרי 10 שנים בטיול שנתי לבוסאן טאהיונג פוגש אותו שוב, אבל לא הילד החייכן שפעם היה אלה ילד שלובש שחור ושומע רוק. כשכל הבנות בשנה האחרונה מתאהבות בו הנער שם לב ר...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ספטמבר,
יום הולדת שמונה עשרה,
הלימודים חודשו,
אוקטובר,
הרגשות של ג'אנגקוק עולות ויורדות עם כל שיחת סקייפ או התכתבות,
נובמבר,
הניתוח......
_
ג'אנגקוק שכב במיטת בית החולים, הוא היה רגיל למזרון הקשה והכרית הקשה, הוא חובר למכשירים ואינפוזיה, הנער היה אמור להיכנס לניתוח אחרי שהיו לו בעיות נשימה באותו בוקר וקראו לאימו שתגיעה לבית החולים אחרי שלקחה מטוס לקוריאה לביקור.
באותו שבוע לג'אנגקוק לא היה זמן לדבר עם חבר ילדותו והוא הרגיש שטוב שכח, הוא לא רצה להיות בסערת רגשות בניתוח, הוא היה שמזג הרוח שלו משפיע על תוצאות הבדיקה והוא עצמו בזמן הניתוח. כשהמצב הבריאותי עמד על הקו כל דבר אחר היה צריך לרדת, הלימודים, החברים, הרגשות.
טאהיונג היה בתקופת מחנים קשה של סוף הסמסטר כשקיבל את ההודעה מג'ימין שג'אנגקוק נכנס לניתוח הדו שנתי שלו. הוא ישב מול המחשב שלו בספריית הפקולטה בוהה בשעון, הוא לא ידע כמה זמן ניתוח אמור לקחת בדיוק, הוא למד קהילה ושיעורי הביולוגיה לא עזרו מספיק כדי לדעת הרבה על מצב בריאותי של אנשים או סוגי ניתוחים. הוא אפילו לא היה צריך ללמוד את זה, הוא למד סיעוד.
הברונטי קם ממקומו משאיר את הדברים שלו על השולחן כשראה את אחד הפרופסורים שלו נכנס בדלת לספריה, "פרופסור קים," - האירוניה - קרא טאהיונג. הפרופסור עצר במקומו. "אני מקווה שאתה פונה אלי ולא אל הפרופסור לאנגלית," אמר המרצה.
"לא, אני מדבר אליך," אמר טאהיונג וקד אליו קלות, "רציתי לשאול אותך על מחלה שקשורה לקנה הנשימה." "סרטן?" "לא, זה מצב של צריכות להרחיב את קנה הנשימה," הוא ניסה להסביר. "כל מה שאני יודע זה על מחקר חדש על מחלה נדירה שקשורה לזה," סיפר. "אתה מכיר משהוא שקוראים לו, דוקטור ג'ה?" "הוא מרצה רפואה." טאהיונג רצה לוותר על השאלות אבל הוא היה חייב להגיע לזמני הניתוח של המחלה הזרה. "הוא הרופא של חבר לי, ורציתי לשאול עם אתה יודע יותר על המחלה ועל הטיפול בה." "על הרחבת קנה הנשימה?" טאהיונג הנהן.
