טאהיונג וג'אנגקוק היו פעם חברים, אבל בגלל עזיבתו של ג'אנגקוק לבוסאן החברות שלהם לא נשמרת ואחרי 10 שנים בטיול שנתי לבוסאן טאהיונג פוגש אותו שוב, אבל לא הילד החייכן שפעם היה אלה ילד שלובש שחור ושומע רוק. כשכל הבנות בשנה האחרונה מתאהבות בו הנער שם לב ר...
'אפשרות להוסיף אנשים נוספים +' 'מיקום - אוניברסיטה לאומית סאול' 'הוסף מיקום - בוסאן, רחוב *** ' *ביטול*
"עם היית מתחיל שיחה איך היית מתחיל אותה?" שאל ג'אנגקוק לדמותו של טאהיונג מולו במעונות האוניברסיטה שלו. "במזל טוב ליום הולדתך השבע עשרה קוקי," בקולו של טאהיונג היה ביטחון, וזה צבט בליבו של הצעיר יותר מכל, חמימות אף התפשטה בגופו והוא הרגיש את לחייו מתלהטות גם הן. "תודה רבה."
ג'אנגקוק: "איך היה המעבר למעונות? רק ראיתי תמונות."
טאהיונג: "המעבר היה מפרך כל כך, לא חשבתי שיש לי כל כך הרבה דברים שאצטרך ובמיוחד כמות הספרים שאהיה צריך לקנות לשנה הראשונה שיוספו לכל הספרים שכבר יש לי. מה איתך? התחלת כיתה יא על יום ההולדת."
ג'אנגקוק: "הייתי רוצה שיום ההולדת שלי יצא על סוף שבוע, חברים שליל החליטו להביא קונפטי והיינו צריכים להישאר אחרי השיעור לשטוף את כל החדר, פלוס חלק מהנצנצים עדיין דבוקים לי לשיער ולגוף."
טאהיונג: "הלכת איתם בחוץ בשמש?"
ג'אנגקוק: "למה?"
"טאהיונג: "כי אז היית הערפד הזה מדמדומים." *צחוק*
ג'אנגקוק: *גיחוח* "מצחיק מאוד. איך היה השיעור הראשון שלך היום?"
טאהיונג: "אף פעם לא חשבתי שכל של מרצה יכול להיות כל כך משעמם אבל מאיים באותו הזמן."
ג'אנגקוק: "נרדמת?"
טאהיונג: "כמעט"
טאהיונג באמת כמעט נרדם בשיעור הראשון שלו באוניברסיטה, הוא הגיע מוקדם והתיישב במקום אסטרטגי, הוא הכיר שניים שלושה סטודנטים איתם דיבר עד שהשיעור התחיל, ואז המרצה נכנס לכיתה. ועכשיו קולו של המרצה זה מה שגרם לסטודנטים איתו לקפוא במקומם, 'אוי לא, זה עומד להיות מעייף.' הוא חשב לעצמו ושם את ראשו בין ידיו כשהמחשב הנייד שלו יושב על המשענת הנפתחת באודיטוריום.
