טאהיונג וג'אנגקוק היו פעם חברים, אבל בגלל עזיבתו של ג'אנגקוק לבוסאן החברות שלהם לא נשמרת ואחרי 10 שנים בטיול שנתי לבוסאן טאהיונג פוגש אותו שוב, אבל לא הילד החייכן שפעם היה אלה ילד שלובש שחור ושומע רוק. כשכל הבנות בשנה האחרונה מתאהבות בו הנער שם לב ר...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ג'אנגקוק מצא את עצמו עומד מול שביל גישה המוקף במדשאות ירוקות, מאוד ירוקות. עצים עמדו בצידי הדרך כשהלך עם המזוודה שלו וכמה ארגזים כשהוא מחפש מפה שתראה לו את הדרך למעונות הבנים.
הבניינים היו ישנים ואסתטיים, נראים כמו טירות קטנות בצבע ברונזה או כנסיות קתוליות. הוא הסתכל על תמונות של הקמפוס באינטרנט לפני שנסע אבל לא חשב שהמקום יפה כל כך במציאות.
אבל לא רק הקמפוס היה יפה אלה כל מקום בארץ הזרה, או לפחות ממה שראה, שהיה העיר ברלין איפה שנחתו וכל הדרך נסיעה לאוניברסיטה עצמה. הדוקטור לא ליווה אותו מהרגע שירד מהמונית ואמר שיצטרך להיות עצמאי כל עוד הוא בקמפוס ושיבוא לקחת אותו לבדיקות הראשונות שלו לאחר שיתמקם.
הנער בן הכמעט תשע עשרה הגיע לרחבה גדולה, הוא הניח את דבריו לאחר שנעמד מול מפת הקמפוס, "נראה לי שתצטרך מפה פיזית יותר," אמר משהו מאחוריו והוא הסתובב לראות שני אנשים עם עיניים עגולות ושיער בהיר. הוא התפלא לצבע הטבעי של שיערן, שתיהן היו נמוכות ממנו, זאת שדיברה הייתה הגבוה מבין השתיים.
ג'אנגקוק שלא היה הכי טוב בלדבר רק הסתכל עליהן, "אתה מדבר אנגלית?" שאלה אותה אחת. ג'אנגקוק הרים את ידו ועשה תנועה של 'לא כל כך'. "אתה יודע להגיד מה אתה מחפש?" "מעונות," מנסה כמה שיותר להישמע מובן מתחת למסיכה שלו.
"אה, אתה הולך ימינה ועד הסוף, יש שם שלט בכמה שפות שאומר את הכיוון למעונות הבנים והבנות," היא אמרה באיטיות כדי שהנער יבין. הוא הנהן וקד בנימוס אוסף את דבריו וממשיך ללכת. השתיים התחששו מאחוריו, הוא שמע צחקוקים, הן דיברו ביניהן בשפה זרה.
ג'אנגקוק התקדם לכיוון הנכון ונעמד מול השלט שאמרו, הוא פנה לכיוון הנכון ונכנס לבניין, בכניסה עמד איש מבוגר ומאחוריו תיבות דואר, הוא הסתכל על הנער ודיבר עליו שואל שאלה אותה הוא לא הבין. "אה, בין לאומי?" שאל האיש. ג'אנגקוק הנהן. "שלך שם?" ג'אנגקוק הוריד את המסכה לסנטרו, "ג'ון ג'אנגקוק," ענה באיטיות. "פה ג'אנגקוק ג'ון," אמר האיש מצביע על הרשימה שלו. "אני," הצביע על עצמו.
האיש הביא לו מפתח ודף, "חדר, מפתח," הוא הצביע על המפתח ואז פתח את הדף מולו, "סדר, אינטרנט," הוא הצביע על כמה מספרים ואותיות, "שעה קבלה," הוא הצביע על כמה שורות מתחת שג'אנגקוק ניחש כהסבר על הקבלת פנים של הסטודנטים החדשים. "אוכל," המשיך האיש, היו כתובים שעות הקפיטריה. "על זה, לשמור קרוב," ג'אנגקוק הנהן לדבריו האחרונים והלך לכיוון המעליות שהובילו אותו לקומה של חדרו.
