The Guy From The Alley - Harry Styles

פרק 9 - Thank You Harry

אני מגיעה אל הכתובת שהארי שלח לי ואני רואה מולי שער גבוה שאין כל כך אפשרות לראות מה קורה בפנים .

אני מחייגת להארי והוא פותח לי את השער, אני מתקדמת לעבר הדלת כשאני רואה מסביבי דשא ירוק שולחן וכיסאות מעוצבים ואפילו נדנדה , אני עוצרת לרגע גם כדי לעקל את זה שאני כרגע נמצאת בחצר של הארי סטיילס וגם מתפעלת מהבית שנמצא מולי.

הדלת כל כך גבוה שאני לא מבינה למה , כאילו גרים פה עמלקים.

הדלת נפתחת והארי מופיע עם חיוך , אני מאלצת לחייך אפילו שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.

''היי ! בואי תיכנסי'' הוא אומר ומסמן עם היד שלו לעבר הבית.

אני נכנסת בפנים מרגישה די מבויישת ולא בנוח , אני מסתכלת סביבי ורואה בית שלא צפיתי כל כך , ישנן הרבה תמונות יפיהפיות , תמונות של מצבים ושל נופים משהו מרתק ויפיפה .

''יפה נכון ?'' הוא שואל אותי , כשאני מבינה שאני נועצת יותר מידי זמן מבטים בתמונות שלפני.

'' זה מדהים הארי'' אני אומרת עדיין מהופנטת מהתמונות שלפניי.

''רוצה לשתות משהו? לאכול? '' הוא שואל.

'' לא , האמת שהבאתי כמה חטיפים'' אני מראה לו את השקית נייר בידי ומחייכת.

הוא מחייך ואומר ''מעולה !'' וצוחק .

''אז מה קורה ? נשמעת די מוזרה בפלאפון ..."

אני מורידה את ראשי ומביטה לעבר המטבח שלו כל כך יפה , יש משהו בבית שלו שנותן הרגשה של שלווה , אין פה את כל מה שמצפים מבית של כל מפורסם , הריקנות הזאת , העיצובים המוגזמים , אצל הארי יש .... נשמה , הרגשה שיש פה בן אדם שגר עם אישיות משלו.

" האמ, " אני מתחילה " כן פשוט... אני סוג של ... מבינה שכולם אותו דבר , אתה מבין?" אני שואלת ומביטה בו ורואה שהוא די מבולבל.

הגיוני אני גם מבולבלת מעצמי.

" פשוט חשבתי שאני מכירה מישהו ושאני יכולה להאמין ולסמוך עליו ,ולבסוף לצערי טעיתי." אני אומרת כשפני נפולות.

" בואי נישב " הוא אומר ומצביע לעבר הספה.

אנחנו יושבים על ספה בצבע אפור מול טלוויזיה ענקית .

"ובכן... את רוצה לספר לי מה קורה ?"

אני מביטה בו ולא יודעת מה להגיד, מצד אחד אני מאוד רוצה לספר לו ...לספר למישהו מה באמת עובר עלי, מה קורה ללירן האמיתית ולא לזאת שמנסה להראות שהכל בסדר איתה. אבל מצד שני אני לא מכירה אותו כל כך הרבה זמן בעצם בכלל לא מכירה אותו וכמו שהוא אמר זה משהו אישי לספר.

לבסוף אני מחליטה שאין לי מה להפסיד אני רק מרוויחה להוציא את מה שיש לי בפנים כל כך הרבה זמן. דברים שאנשים הקרובים אלי לא טרחו להוציא ולשאול.