הגורל שלנו

מה שיהיה יהיה

נקודת מבט ליהי:
אני מבינה אותו, אני כזאת טיפשה, כל אחד מהם אמרתי לא לספר, והם אשכרה לא סיפרו, ואיך לא שמתי לב שכולם יודעים חוץ ממנו, "עמית" אני צועקת לו, אבל הוא לא מקשיב לי, הוא יוצא מהכיתה, וטורק את הדלת חזק, יש לי דמעות בעיינים, איך הגעתי למצב כזה, כולם מסתכלים עליי לא מבינים בכלל מה היה פה הרגע, והאמת שאני בעצמי לא מבינה את זה עדיין, אני קמה, באה לקחת את התיק שלי מהשולחן, מסתובבת לכיוון היציאה, "את לא הולכת" מאי אומרת לי, עומדת לי באמצע הדרך, "מאי לפני כמה דקות שבאתי ללכת עמית תקף אותי, עכשיו תני לי בבקשה ללכת" אני אומרת, אני לא עצבנית, אני גם לא פגועה, אני פשוט רוצה להבין מה היה פה הרגע, מה קרה פה, אני עדיין לא מעכלת, פגעתי באח שלי, ואח שלי תקף אותי, אני לא מבינה את המשפט שאמרתי, משפט שקשה לי להאמין, שהוא אשכרה אמיתי, עמית לעולם לא היה עושה לי את זה, איך זה קרה "רק תשמרי על עצמך" היא אומרת וזזה, אני יוצאת בלי לומר מילה, אני הולכת לשירותי בנות, מסתכלת על עצמי במראה, העיינים שלי אדומות נפוחות, כל הפרצוף שלי דמעות חלקן הספיקו להתייבש, חלקן עוד זולגות, אני שותפת את הפרצוף, אני מנגבת אותו עם הנייר שיש לי בתיק, רואה שאני פחות או יותר בסדר, ומחליטה ללכת למקום שלי לבד, לנסות לחשוב קצת על הכל, על כל מה שקרה, בשקט שלי, אני צריכה להבין, אני יוצאת מהשירותים ופוגשת את אופק במסדרון "מה את עושה בחוץ?" הוא אומר, מחבק אותי, "את בסדר את לא ניראת טוב?" הוא אומר, "סתם נכנס לי לכלוך לעין" אני אומרת, הדבר הכי לא הגיוני שיש "מה תראי כל העיינים שלך אדומות מליכלוך?" הוא אומר חושד, "והמורה הוציאה אותי מהכיתה" אני אומרת, שיאללה שיעביר נושא, "אוקי הדבר הכי הזויי שיש" הוא אומר לא מבין ועוד בוחן אותי, הוא יודע שאני משקרת הוא פשוט רוצה שאני אגיד את זה, "טוב לך לכיתה אתה גם ככה מאחר אני הולכת לקנות בקבוק מים בקפיטריה ובאה" אני אומרת, לא נותנת לו אפשרות לענות והולכת, אין לי כוח, רוצה את השקט שלי, אני יוצאת מהבניין, הולכת לכיוון האולם ספורט שלנו, שם מאחורה יש שם שלושה כיסאות, זה מקום כל כך ישן, אבל מה שכן יש בו נוף של דשא והכביש, ואיך אפשר בלי הגדר של בית ספר, זה היה המקום שלי ושל שירז היינו תמיד מבריזות ובאות לשם, היה שלושה כסאות בכוונה, אחד לי, שני לה, והשלישי זה בשביל לשים רגליים, ממש תקופה יפה, הרבה זמן עבר מי שהייתי פה, אפשר להגיד ששכחתי מהמקום הזה, אני לא אשקר החברות שלי ושל שירז הייתה חברות מדהימה, אבל כמו לכל דבר בחיים יש סוף, אז הגיע הסוף של החברות שלנו, אני יושבת בכיסא ומנסה לחשוב על כל מה שקרה, התאהבתי בליאב, עידו ידע מי זה, אחר כך אני סיפרתי לאור ומאי, אופק ניחש את זה על בטוח, רק לעמית לא סיפרתי ואני לא מבינה למה, כי פחדתי, פחדתי מהתגובה שלו, איך הוא יגיב, איזה מטומטמת אני הוא בחיים לא היה מנסה לפגוע בי, ואז אני נזכרת במה שהיה בכיתה, באיך הוא תפס אותי, וניהר אותי, כמו אין מחר, עם עידו לא היה עוצר בעדו, איך זה היה מסתיים, ואחר כך אדיר הגן עליי, איזה טיפשי הגן עליי ממי, מאח שלי, מאח שאמור לשמור עליי, אני בחיים לא הייתי חושבת שהוא מסגול לעשות לי דבר כזה, אולי טעיתי, טעיתי בכך שחשבתי דבר כזה?
אני שומעת את הצילצול טלפון שלי מוציאה מהתיק "הגבר שלי😍"  אני מבינה שזה לא זמן טוב לענות לו, הוא לא יבין והלחץ סתם, ובאמת שאני לא צריכה את כל הבלאגן הזה עכשיו,
"ידעתי שאת פה" אני מסתכלת הצידה וזאת שירז, אני ישר מגלגלת עיינים, באמת שאין לי כוח, מה היא רוצה ממני, "למה אמרת את זה?" היא שואלת אותי, ואני לא מבינה "את מה?" אני שואלת, באמת שאין לי כוח להתעסק בעוד דברים, שתגיד מה שהיא רוצה ונשחרר, "את מה שאמרת בכיתה על החברות שלנו" היא אומרת, אני מנסה להזכר, ואז אני נזכרת, שאמרתי לאור ומאי שעדיף להיות חברה של שירז, איך בכלל אמרתי דבר כזה, אין בכלל השוואה בין שתי החברויות האלה "שירז תקשיבי זה היה בעצבים אמרתי את זה לא בקטע רע" אני אומרת, אני יודעת שפגעתי עכשיו לא רק בשירז אלא גם באור ומאי, בכך שאמרתי להם דבר כזה, עכשיו אני מבינה גם למה עמית כל כך התעצבן, אני פשוט מחקתי את כל החברים שלי בלי לחשוב פעמיים, אפילו ששירז לא חברה שלי, אבל עדיין השוואתי ביניהם, איך אמרתי דבר כזה, "את יודעת שזה לא תירוץ, אני לא יודעת איזה חברות יש בינך לבין מאי ואור אבל אל תשווה את החברות שלנו לחברות אחרת, שתינו יודעות שחברות כמו שהייתה לנו היא מיוחדת ואין השוואה בכלל, איך בכלל העזת להשוואות בניינו, חשבתי שפתרנו את הדברים בנינו מזמן כנראה שאת לא" שירז אומרת והולכת, משאירה אותי עם עצמי לחשוב על כל הדברים שאמרתי בעצבים, אני שומעת צילצול טלפון וזה "גבר שלי😍" אוףףף זה לא זמן טוב, אני מחליטה לא לענות לו לעוד שיחה, לא רוצה כרגע שידאג לי, הוא יחשוב בטח שאני בשיעור, למרות שהוא התקשר כבר לפני שעה

~12:15~
נקודת מבט ליאב;
אני בעבודה בשליחויות, עבודה כזאת קשה אלוהים, כבר אין לי כוח, אני מרגיש כבר את כל הכתפיים שלי יוצאות מהגוף שלי, מרוב כל המיטות והארונות, ולא נדבר שידות שולחנות כסאות ספות, דיי התעייפתי, אני כבר לא יכול לעמוד בעבודה הזאת, באלי להרוג משהו, עם לא הייתי במצב כזה מסריח הייתי עוזב את העבודה הזאת ממזמן, אבל אין לי ברירה אני חייב את העבודה הזאת, הטלפון שלי מצלצל, "המפקד-מהבסיס" וזה המפקד של הבסיס, אני עונה לו, בידיעה שאני יודע מה הוא רוצה

המפקד-מהבסיס: "הוו את מי אני שומע את ליאב"
אני: "כן המפקד מה איתך?"
המפקד מהבסיס: "בסדר יודע רגיל, איך אתה?"
אני: "עובד קשה, חיים לא פשוטים"
המפקד-מהבסיס: "כן כן מבין אותך לגמרי אבל חוץ מי זה שהכל טוב איתך?"
אני: "ברור המפקד למה שלא יהיה טוב המפקד?"
המפקד-מהבסיס: "שמע הצעתי לך הצעה ואתה לא חוזר אליי והצעה לפי דעתי הוגנת וטובה עבורך ואני אומר את זה בתור משהו שמכיר אותך ואת המצב הכלכלי שלך"
אני: "אני יודע המפקד פשוט אני עוד חושב על זה"
המפקד-מהבסיס: "אני לא מבין אותך באמת אומר לך באים אלייך עם הצעה כזאת איך אתה מסוגל לחשוב כל כך הרבה זמן"
אני: "שמע המפקד עם כל הכבוד לסכום ועם כל הכבוד לצהל, זה לא עכשיו עבודה הכי מעודפת שיש ובוא לא נדבר שאני חוזר הביתה רק בסופשים"
המפקד-מהבסיס: "ומה רע בזה אני לא מבין אותך, אתה בחור טוב חזק, יש לך הכל אז למה אתה חושב מלא זמן, ועוד אתה חייב את הכסף הזה, אז למה לעצור"
אני: "אני לא יודע מה להגיד לך המפקד"
המפקד-מהבסיס: "אז אני אגיד לך שכבר אין לי סבלנות יום שני בארבע אתה אצלי פה, ואנחנו סוגרים את זה או שאתה בפנים או בחוץ, יש לך עד יום שני"

כוסעמקקקק ערססס מה אני עושה לעזעזל, איך אני נותן לו תשובה לזה עכשיו, חטפתי כזאת עצבים איך עכשיו אני מחליט, שיט זה זמן ממש לא טוב לי, למרות שמתאים לי להתפטר מפה עכשיו, אבל זה אומר לעזוב את הבית, לעזוב את ליהי שלי, איך אני עושה את זה, איך אני מקבל החלטה שכזאת,
אחרי שחשבתי החלטתי שאני צריך לשתף בזה את ליהי, מה שהיא תחליט אני יעשה, באמת אומר, כי איפה שהוא, גם היא קצת בעיניין הזה, ואני חייב לשתף אותה בהכל, לא יודע איך אני אשכרה מפיל עלייה את כל זה, אבל אני חייב, אני פשוט חייב לא רוצה להסתיר ממנה, מה שהיה יהיה, אני מתקשר אלייה והיא לא עונה, טוב כנראה היא בשיעור, "ליאב יאללה בוא נוסעים" צחי קורא לי, לפחות מתקדמים לעוד בית עכשיו, יאללה שהיום הזה הסתיים כבר אמןןןן