הגורל שלנו

הורמונים

~כעבור ארבע חודשים וחצי~

נקודת מבט כללית:
ליהי בחודש שמיני, קצת מתקשה עם הכל, היא חסרת סבלנות, אין לה כוחות לכלום, והיא מאוד רגישה למצב, היא במתח לקראת הלידה, והיא לא מוצאת את השקט הנפשי שלה, לגבי החתונה ליאב וליהי התחתנו רק ברבנות, כי ברית תהיה מושקעת ביותר, ליאב מנסה להרגיע אותה כמה שאפשר, מתחשב עושה הכל, כדי שיהיה לה טוב, אבל גם לו מתחיל להיות קשה, הוא מרגיש שהוא חנוק, שאין לו יותר אוויר, שהוא חייב להשתחרר, ליהי מתזזת אותו כל הזמן, "באלי אבטיח, באלי חמוץ, באלי מתוק, באלי מלוח, כואב לי פה כואב לי שם, קשה לי" כל היום הוא שומע את ליהי ככה מתלוננת, והחברים של ליאב, מתחילים להגיד לו שהם בקושי רואים אותו ומתחילים להתגעגע אליו, החבורה של ליהי התרחבה, עומר שירז איתי ואדיר הצטרפו לחבורה, וממש טוב להם, החבורה עוד פעם ירדה לאילת לוילה של אופק, כי עידו רב עם ההורים שלו, והלך לישון אצל אופק, אך ההורים של עידו דיברו עם ההורים של אופק, והם הסכימו שזה לא תירוץ לעזוב את הבית, לכן אופק התעצבן גם והחליטו לנסוע שוב לאילת, אבל ליהי לא רצתה בגלל המצב שלה עם ההריון

~20:30~

נקודת מבט ליהי:
אני יושבת רואה את הסרט האוהב עליי, מר וגברת סמית, אין אני יכולה לראות את הסרט הזה שעות, וכל פעם אני התאהב בו מחדש, לא יודעת למה, אבל יש לי חולשה לסרט הזה, אני בקושי קמה מהספה, אני מתה כבר ללדת אבל יחד עם זאת אני ממש פחדים, ואפילו סיוטים בלילות, אני לא מצליחה כבר כמה לילות לישון כמו שצריך, גם בגלל הסיוטים וגם בגלל שכבר לא נוח לי לישון, עד שאני מוצאת תנוחה נוחה, זה קשה מאוד, ואני כל פעם מעירה את ליאב, וגם הוא לא מצליח לישון טוב, כי הוא מנסה לעזור לי, מה שלא כל כך הולך, כי הוא פשוט מצליח לעצבן אותי יותר, "מאמי" ליאב אומר, "מה חיים" , "אני יוצא לבר יושבים עם החברה" ליאב אומר,  "לא אתה לא" אני אומרת, אני בקושי יכולה ללכת, קשה לי לעלות במדרגות, אני לא מוצאת תנוחה טובה, ואז כואב לי, הוא לא יכול ללכת ככה "לילו אני חייב אני כבר לא יכול אני מרגיש שאני מת" הוא אומר, וואלה יופי חצוף זה, "אתה מת אני עוד שנייה באמת מתה אני בקושי יכולה לסחוב את זה כבר לי בא למות לא לך חצוף" אני אומרת בעצבים, "ליהי דיי אני איתך כל היום שבועיים לא הלכתי לעבודה, שבועיים לא זזתי ממך אני חייב אוויר" הוא ממשיך בשלו, "מה אתה לא מבין אתה לא יכול להשאיר אותי במצב כזה" אני צועקת עליו, "וואיי ליהי את לא היחידה שנכנסה להריון דיי להגזים את לא הראשונה ובטח לא האחרונה" הוא צועק בחזרה, "אתה ממש חצוף אתה בקושי יודע מה זה בכלל" אני אומרת, איזה עצבים איתו וואיי, "ליהי אני עם הטלפון תתקשרי עם יש בעייה" הוא אומר ובא לצאת "אתה באמת הולך עכשיו אתה אמיתי איתי" אני אומרת ברצינות, "כן ליהי דיי את לא האישה הראשונה בהריון כולן עוברות את זה וגם את אז דיי אני חייב אוויר תביני אותי" הוא אומר, "אני צריכה להבין אותך אתה ממש דפוק" אני אומרת, "טוב טוב ביי" הוא אומר הולך וטורק את הדלת, אני פשוט בשוק איך הוא עשה את זה, איך הוא ככה הלך והשאיר אותי לבד, ואיזה חוצפן, אומר שאני צריכה להתמודד, אבל הוא לא מבין שקשה לי, שכל אישה עוברת את זה בדרך שלה, אני לא מבינה איפה האחריות שלו בכלל, עם זאת האחריות שלו אנחנו בבעיה

~22:40~

שלחתי לליאב הודעות מתי הוא חוזר, והוא כתב לי לא לחכות לו, אבל אני רוצה שהוא יעזור לי במדרגות לעלות אותם, בכל זאת זה תאומים לא פשוט עם הבטן הגדולה הזאת, הוא ראה את ההודעה ופשוט סינן אותי איזה מעצבן אלוהים, אני שולחת לו סימני שאלה

אני: אני צריכה שתבוא לעזור לי לעלות במדרגות
אני: ????
הגבר שלי😍: אני אגיע יותר מאוחר אחרי ההתנהגות שלך
אני: ההתנהגות שלי אתה ראית איך אתה התנהגת
הגבר שלי😍: כן ראיתי וגיליתי שאת פשוט בן אדם אגואיסיט שמתייחס רק לעצמו ולא רואה אף אחד אחר
אני: רציני עכשיו
אהוב שלי😍: כן

אני לא מאמינה לו, איך הוא עושה לי דבר כזה, אני מתחילה לבכות, ואין לי אף אחד פה איתי, אני מתחילה לחשוב עלינו, האם באמת הקדמנו מידי, אולי.... אולי באמת הגענו לסוף?
איך זה קרה? בלי שהייתי מוכנה, ככה פתאום באמצע היום, לא מצליחים לתקשר כמו שצריך להבין אחד את השני, כבר לא יודעת איפה מקומי, או שבכלל המקום שלי תפוס, אולי התכתב באחד הלילות, אולי בחלומות אני כבר לא באה,
האם אהבה שלי עוד שם נמצאת?
מי זאת יכול להגיד לי? ואיך עכשיו יקרה בלעדיו? איך הכל יהיה עכשיו? ועוד עם השאלות שיגיעו בהמשך, למי יש כוח לזה, ככה פתאום שני אוהבים, כבר לא מצליחים למצוא את הקשר, להבין אחד את השני כבר אין, אז מה יקרה עכשיו, אני לא יודעת, הוא יודע? וגם זה אני בספק....

ב

לי לבכות באלי לצרוח, אבל לא רוצה להיות חלשה לא רוצה להראות חולשה, לא רוצה ככה להרגיש, ממתי הלב שלי נהייה כו רגיש??
אני מרגישה עייפה, יאללה מאוחר והגוף והלב זוקקים לשינה עכשיו, אבל הראש במחשבות הלב במערבולות, איך אפשר ככה ללכת לישון זה בכלל אפשרי?
הדמעות מתחילות אחת אחת יורדת ואני פה מדברת פורקת את הלב, והלב אומר לי להיות חזקה, ואני כבר עייפה, קשה לי להיות חזקה,
למה תמיד אני צריכה להיות חזקה אין לי כוח למריבות אין לי כוח להתווכח ואין לי כוח להתמודד עם הלב הזה עכשיו שכל מה שהוא רוצה זה ללכת לליאב ולחבק חזק חזק ולא לעזוב לעולם, וכמובן שיש את האגו שאומר שילך לעזעזל יבוא אחד טוב יותר למרות שאני יהיה עם ילדים יבוא אחד טוב יותר, אבל לא רוצה אחר רוצה רק אותו, ושוב האגו אומר, בשביל מה את כאבי הלב מה חשבת שזה לא יגיע, והכי מצחיק שהוא (ליאב) בכלל רגוע, אז למה הוא רגוע ואני לא שקטה למה לו יש את השקט שאני כל כך רוצה!!!!! והבכי רק הולך ומתחזק
דייי דמעות שממשיכות כמו זרם, לא רוצה את הכאב הזה דיי, אני אוהבת אותו, נלחמתי מול כל הסיכויים אז למה זה הסוף, איפה הסוף של האגדות שאומרות "חיו באשור ועושר עד עצם היום הזה" אני רוצה להאמין בהאגדה שזה הגורל שהפגיש אותנו, היינו ילדים קטנים שבכלל לא הכירו ופוף העולם התהפך והדרכים הפגישו אותנו