הגורל שלנו

אין יותר חברים, אין יותר אחים

יום חמישי:

~7:40~

נקודת מבט עידו:
אני יוצא מהבית אחרי שעמית התקשר אליי ואמר שהוא למטה, אור כבר באוטו, אנחנו נוסעים להביא את ליהי ואת מאי מהבית, "שומעים שנייה משהו הצליח לדבר עם ליהי מאתמול?" אור שואלת, האמת שלא יצא לי, אני קצת מאוכזב ממנה שהיא התקשרה לליאב לבוא לקחת אותה, אנחנו תמיד מסיימים חופשות ביחד, אז מה השוני במקרה הזה, "וואלה אפילו לא ניסיתי" אני אומר, "למה?" אור שואלת, "שמעי...... אחרי אתמול הייתי גמור" אני אומר, באמצע נזכרתי שליהי ביקשה לא לספר לאף אחד, אבל מה היא מצפה להסתיר את זה מכל החבורה, האמת לא בראש שלי להתעסק בזה, בחירה שלה, אני לא נכנס בין כולם, שתעשה מה שהיא רוצה, בסוף הם הצטרכו לדעת מתי שהוא...
עמית עצר ליד הבית של מאי, ומאי ירדה, "בוקר טוב אחים שלייי" היא אומרת מחבקת את אור
"בוקר טוב, אחי תקשר לליהי שתרד" עמית אומר לי, אני מתקשר והיא לא עונה, אני מנסה שוב ואין מענה, "תקשר אתה אולי לך היא תענה" אני אומר, למה היא לא עונה מה היא לא זוכרת שיש לימודים היום? "היא לא תענה לי" הוא אומר, ואני לא מבין "למה מה יש אחי?" אני שואל, "כוסעמק ערססס אין לי זיין לזה אני נוסע לבית ספר" הוא אומר בעצבים, "וואוו אחי רוגע אנחנו בכביש" אני אומר, שישמור על פרופורציות,
"אל תלמד אותי לנהוג סבבה" הוא אומר, פה כבר האגו מדבר "מי רוצה ללמד אותך שומר על החיים שלי ועל שתי אחיות שלי אז תרגיע ומהר" אני אומר עצבני, לא אכפת לי מה יש לו, אבל את הזבל שלו, שלא יוציא עליי, אני מתקשר לאופק לשאול אותו איפה הוא, בדיוק הגענו לבית ספר ועמית חנה, אנחנו יוצאים מהחנייה, כולם מתקדמים, ואני בנתיים מחייג לאופק

אופק: הלו
אני: איפה אתה אח שלי
אופק: אל תשאל איזה בלאגן
אני: איזה בלאגן עוד פעם המשפחה שלך?
אופק: לא בנתיים, אבל האוטו לא מניע
ויניב פה בעצבים, בקיצור מאחר
אני: הבנתי אותך
אופק: מה יש לך אחי נשמע עצבני מה קרה?
אני: סתם עמית הזבל הזה רב עם ליהי והוציא עליי את הג'יפה שלו
אופק: אהה הבנתי, לקח קשה את זה שליהי נסעה עם ליאב
אני: לא מעניין אותי שהתבגר ואשלוט על העצבים שלו, כמעט עשינו תאונה
אופק: אייי מבין אותו מה אני אגיד לך
אני: איך מבין איך אותו אעעע תסביר ליי
אופק: שמע ליהי כמו אחותו וקשה לו לראות את אחותו מאוהבת
אני: מההההה?????

אני ישר מנתק את השיחה ורץ לכיתה,
איך הוא גילה?
מתי בכלל כל זה קרה?
אני נכנס לכיתה בסהרה עדיין לא היה צילצול בטח יהיה כל רגע, אני הולך למקום של עמית, ששקוע בטלפון של עצמו, "על מה רבת עם ליהי על שטויות כמו שהיא מאוהבת" אני אומר, וואלה יופי אח לא אח, שידע לפרגן, ואני בטוח שליהי עכשיו שבורה מי זה שהוא יודע, וככה מתנהג אלייה, ככה לא מתנהג אח "יפה שלך היא סיפרה ולי לא" הוא אומר, "ברצינות אחי מה אתה נתפס על הקטנות האלה" אני אומר, משחק אותה ילד קטן שנפגע מכל דבר, "שמע מה שביני לבין ליהי זה שלי ושלה אתה אל תתערב" הוא אומר לי, נשבר לי ממנו "לך תזדיין" אני אומר, יוצא מהכיתה,
בווםםםם, התגשתי בליהי "מה אתה סתום" ליהי אומרת, "סתמי ליהי אל תעצבני אותי יותר" אני אומר עצבני, מתאפק לא להתפוצץ, "ממש מפחיד אותי מה אני אגיד לך מתה מפחד" היא אומרת בציניות, שעוד יותר מעצבנת אותי, "למה את מסננת אותי אאעעע מה עשיתי לך?" אני שואל, כולי עצבני, בגלל שהיא רבה עם המטומטם היא רבה גם איתי, לא הבנתי את זה, ועוד אני הגנתי עלייה עכשיו, "וואוו אתה אפילו לא זוכר, עזוב אותי אני שונאת את כולכם" היא אומרת בעצבים, לא נותנת לי אפילו להגיד מילה, וישר נכנסת לכיתה, כפויית טובה שתלך באמת לליאב שלה, עם ככה היא מתנהגת למי שכולה מנסה לעזור לה, והיא אפילו לא רואה את זה

נקודת מבט ליהי:
איכס שונאת התנהגות כזאת, ממש חברים שלי, בטח ריכלו עליי איכס, גועל נפש של חברים
"מה יש לך מפגרת" היא אומרת, כמה מהכיסא שלה, "מפגרת תקראי לאמא שלך, חתיכת כלבה מסריחה" אני אומרת, זהו הסתובב לי הפיוז
"ליהי תסתמי ומהר כדי לך" מאי אומרת, "חחחחח את ממש מפחידה אותי, רק את, כפויית טובה זה מה שאת ועוד קוראת לעצמך חברה שלי" אני אומרת "ליהי מה עובר עלייך" אור אומרת, "אוייש ממש צילי וגילי" אני אומרת, מצביע על שתיהן "עם חברות טובות כמוכן מי צריך אויבים תגידו לי" אני אומרת, ואני שמה לב שכל הכיתה בתוך הכיתה, היה צילצול אבל כנראה המורה מאחרת או משהו "וואוו אני נהנת מההופעה תמשיכו" גל אומרת, "בואנה צוציקת תרגיעי ומהר כן עד אחיות שלי" עמית אומר, וואוו איפה הוא היה עד עכשיו, באמת זה מי שחסר לי עכשיו, "כבר אמרתי לך שאתה לא מאיים עלינו" אדיר אומר לו, "אתן קוראות לעצמכן חברות שלי ואתן פשוט הלכתן וריכלתן עליי מאחורי הגב ועוד עם אח שלי, איכס גועל נפש עדיף כבר להיות חברה של שירז" אני אומרת בשיא העצבים, "הלכתן ללכלך עליי עם אח שלי גועל נפש רק אני לא מבינה למה עשיתן את זה אעע תענו ליייי!!!!!!" אני צועקת עליהן, לא אכפת לי שכולם רואים לא אכפת לי שכולם שומעים, אני רוצה לדעת מה היה כל כך חשוב שהן סיפרו את הדבר הכי אישי שלי, ובטח הם דיברו גם על אותו לילה באילת, הדמעות יורדות כבר, אני יודעת שזה פשוט מעצבים ומאכזבה שככה חברות שלי בגדו בי "תגידי את נורמאלית על מה את מדברת לעזעזל" אור צועקת עליי בחזרה, "אני רואה שממש אבד לכולכם הזכרון ואתם יודעים מה לא אכפת לי" אני אומרת, עידו נכנס לכיתה, "אני שונאת את כולכם לא מאמינה שאתם קוראים לעצמכם חברים שלי" אני אומרת, והדמעות זולגות, מעצמם מרגישה שאני פשוט נבגדת, בגדו בי, הסתירו ממני, ויותר גרוע פשוט רצו לספר, אבל הכי חשוב לי זאת המשפחה שלי, אין יותר חברים, אין יותר אחים, יש רק את המשפחה שלי שעלייה אני מחוייבת לשמור

*******
אוקי אני יודעת שקצת נעלמתי, וזה לא בסדר, אבל יש לי חדשות טובות וחדשות פחות טובות
אני אתחיל בפחות טובות
לצערי אני נדבקתי בנגיף הקורונה, אין צורך לדאוג אני מרגישה טוב, פשוט מבודדת
מהעולם😅
עכשיו לחדשות הטובות, הכנתי חמש פרקים מוכנים, שמחכים לעלות, והם יעלו ממש בקרוב
מאחלת לכולכם
שנה טובה ומתוקה ומוצלחת🍯❤