פתאום להתבגר

פרק 23 - אזעקת חתיכים

מיה

אני שונאת את שון שלו, אני שונאת את שון שלו, אני שונאת אותו ממש. המילים שאמר לאמילי רודפות את המחשבות שלי ללא הפסקה. למרות שהרוחות נרגעו בין שניהם אני מסרבת להירגע, אני כועסת על אמילי שסלחה לו בכזאת קלות על המילים הקשות שאמר לה. באותו הרגע שמחתי שאין לי אח גדול, פעם הייתי נותנת הכל בשביל שיהיה לי אח או אחות אבל עכשיו.. על מי אני עובדת, הייתי מתה שיהיה לי אח.. אולי אני ממהרת לשפוט את אמילי על כך שסלחה לו, מה אני מבינה ביחסים בין אחים? בכל מקרה, אני כועסת על שון, נמאס לי מימנו לגמרי וזה בכלל לא קשור למה שקרה עם אמילי, המשחקים שלו פשוט מגוחכים ונמאס לי להרגיש מנוצלת, השלב הראשון היה להודות שאני נמשכת אליו, ברגע שהוא שם עלי עין לא היה לי סיכוי, הוא חתיך הורס, חכם ויש לו את כל הקטע האדיש והמסתורי של הילד הרע. לא חשבתי שאני מהבנות שנמשכות לטיפוסים האלו אבל אין דבר כזה לא להימשך לשון שלו, אז כן, אני מודה שאני נמשכת אליו, ממש נמשכת אליו, ברמה הגופנית כמובן. אחרי שאני מודעת למה שאני מרגישה אפשר לעבור שלב השני, לנפנף אותו, לנפנף את שון שלו, נשמע בלתי אפשרי נכון? טוב אני בטוחה שאני מסוגלת לזה, אני פשוט צריכה להמשיך לחשוב עליו את כל הדברים הנוראים שאני חושבת עליו והמשיכה תעלם, אני חייבת להתנגד למשיכה הזאת, לחשמל הזה שאני מרגישה בקרבתו, זה פשוט לא נכון, לא בשבילו ובעיקר לא בשבילי, אם אבא שלי היה יודע ששון שם עלי יד הוא היה מאבד את זה ואני בספק אם התגובה של רותם הייתה חיובית, הדבר הזה בינינו חייב להיפסק, עכשיו.
"את כבר יודעת מה תלבשי לחתונה?" אמרה רוני לאמילי וקטעה את מחשבותיי
"יש עוד זמן, הם אפילו לא קבעו תאריך וסגרו אולם, עד שהפרטים האלו יסגרו אין טעם לחשוב על לבוש" אמרה אמילי. שון איליי וגל יושבים סביב שולחן שנמצא מול השולחן שלנו בקיוסק בית הספר ומדברים בינהם, שון הצטרף אליהם רק לאחר עשרים דקות מאז תחילת ההפסקה, אני מניחה שאחד המורים ביקש מימנו להישאר בכיתה בסוף השיעור.
"חתונות זה כל כך כיף, בטח כולכם מתרגשים" אמרה רוני בהתלהבות.
"אני ממש מתרגשת" השבתי בחיוב ואמילי הצטרפה אליי
"אזעקת חתיכים מימין, אזעקת חתיכים בטירוף מימין בנות" התחילה רוני לזמזם והסתכלתי בבלבול לעבר צד ימין, שני בנים התקדמו לעברנו ונעצרו בשולחן שלנו. אחד הבנים התיישב לידי והשני נשאר לעמוד מולנו.
"מיה מור ? אני צודק ?" שאל הבחור שישב לידי, עורו היה שחום ושזוף כנראה משעות רבות שהוא מבלה תחת השמש ושערו היה חום ועיניו חומות כהות, הוא חתיך בטירוף.
"כן" השבתי בחצי חיוך, למרות שהביטחון העצמי שלי עלה מאז המעבר לחיפה ובעיקר בגלל העימותים עם שון אני עדיין הייתי ביישנית בחברת בנים, מאז שעברתי לחיפה קיבלתי הרבה תשומת לב גברית אבל עדיין לא הייתי רגילה אליה.
"עידו אטיאס" אמר הבחור והושיט את ידו לעברי כדי שאלחץ אותה, הושטתי את ידי ולחצנו ידיים.
"אתה תלמיד י"א ?" שאלתי
"לא, אני לומד בכיתה י"ב, הייתי בטוח שאני לא נראה פחות" אמר בגיחוך וגיחכתי לעברו במבוכה. הצצתי לעבר אמילי וראיתי שהחבר שלו מדבר איתה.
"אני חייב להודות שאני והחבר שלי כאן גיא מחפשים את האומץ להזמין אתכן לדייט משותף כבר הרבה זמן" אמר עידו והחווה בראשו לעבר חברו שמדבר עם אמילי.
"מה דעתכן ?" אמר גיא
"אנחנו נחשוב על זה" אמרה אמילי בקרירות
"אין בעיה" אמר גיא והחל להתרחק, עידו הלך ולפני שהתרחק הסתובב ואמר "אני מקווה לתשובה חיובית מימך מיה"
"ואווו" אמרה רוני בפליאה ואני ואמילי מיהרנו להסתכל עליה
"הם נראים ממש חמודים" אמרתי לבנות.
"כן את צודקת" אמרה אמילי ואז נעצה את מבטה בשולחן של איליי, שון וגל. עקבתי אחר מבטה וקלטתי את הבנים בוהים בנו ומתלחששים בינהם. אמילי קמה ממקומה ואחזה בידי "בואי מיה" אמרה ומשכה אותי אחריה לעבר השולחן בו עידו וגיא יושבים עם חבריהם. כשנעצרנו ליד שולחנם עידו הרים את מבטו אלי בחיוך ממזרי ואמר "כבר יש לכן תשובה?"
"אנחנו נצא איתכם" אמרה בביטחון עצמי שאני בחיים לא הייתי מצליחה לגייס במקומה.
"מצויין, אשמח לקבל את המספר שלך ונתאם כולנו" אמר גיא לאמילי.
"תרשום" אמרה אמילי ודקלמה בזריזות את מספר הטלפון שלה.