פתאום להתבגר

פרק 27 - כי מה כבר יכולתי להגיד

מיה

"אני חושבת שאני אוהבת אותך"
ברגע שהמשפט חמק משפתיי ואצבעותיו של שון שליטפו את פני קפאו הבנתי את הטעות. לא הייתי צריכה להגיד את זה. הוא פשוט הסתכל עליי במבט שלא הצלחתי לפענח. השפלתי את מבטי מימנו, לחיי בערו מרוב בושה. מה חשבתי לעצמי? שאם הוא הרים אותי לחדר ושם לי קרח על הרגל אז הוא מאוהב בי? ממתי אני מאוהבת בו בכלל? אף פעם לא הודיתי בכך בפניי עצמי אז מה פתאום אני מצהירה על אהבתי בפניו? שון כרך את זרועו סביב כפתי והשכיב אותי על חזהו. הנחתי את ראשי ועצמתי את עיניי בחוזקה ונחתי בחיבוקו. הוא ליטף את שערי והרגשתי את ליבו פועם בחוזקה. אלוהים אדירים הסיטואציה הזאת כל כך מביכה, לא היה לו מה להגיד לי אז הוא פשוט חיבק אותי בשתיקה. כך רמז לי בעדינות שהוא לא מרגיש כמוני אבל לא רוצה לפגוע ברגשותיי. שכבנו בשתיקה עד ששקענו לשינה.

*****
דפיקות בדלת העירו אותי משנתי "מיה את ערה?" נשמע קול "שון?" מלמלתי. "לא זה אני" אמר הקול "אתה?" שאלתי בבלבול . "אבא שלך גברת" אמר הקול והמוח הישנוני שלי בקושי קלט משהו. "אהה אבא" אמרתי. איפה אני לעזעאל? חשבתי ואז בבת אחת נזכרתי בליל אמש. זינקתי משכיבה לישיבה "אני אמרתי לשון שאני אוהבת אותו" אמרתי בבהלה. "הכל בסדר מיה? אני יכול להיכנס?" שאל אבי "כן כן כנס" אמרתי וההיסטריה השתלטה עליי. אבי פתח את הדלת ונכנס לחדרי "שון סיפר לי שנפצעת אתמול בבאולינג, איך הרגל עכשיו?" שאל. "אני חושבת שיותר טוב" אמרתי וקמתי ממיטתי. "למה את עדיין לבושה בבגדים שיצאת איתם אתמול?" שאל בחשדנות. "הייתי כל כך עייפה ולא היה לי כוח להחליף את הבגדים" שיקרתי כמיטב יכולתי. "יופי מיה אני רואה שהתעוררת, איך הרגל שלך? איזה מזל ששבת היום ואת יכולה לנצל את היום למנוחה" אמרה אמילי שנשענה על משקוף הדלת שלי.
"אולי שניכם תצאו ואני אוכל להתארגן" אמרתי לאבא ואמילי. אני מרגישה היסטרית בטירוף ושניהם לא צריכים להיות עדים לזה.
"תתארגני ותרדי למטה, אכין לך שתיה חמה ורותם כבר מחכה להתייעץ עם שתיכן על סידורי החתונה" אמר אבי לי ולאמילי ונעלם כשאמילי מקרקרת אחריו ושואלת שאלות על טבעת הנישואים וחליפת החתן. טרקתי את דלת חדרי בעצבנות והלכתי לארון הבגדים שלי כדי לקחת פיג'מה נקייה . הוא דחה אותי, חשפתי את רגשותיי בפניו והוא לא אמר דבר. למה אמרתי את זה? מה היה הדחף הפתאומי הזה לפתוח את ליבי?, ממתי אני עושה דברים כאלו? ממתי אני אוהבת אותו בכלל? למה אמרתי את זה?. המוח שלי עמד להתפוצץ מרוב מחשבות. לקחתי את הפיג'מה ויצאתי מחדרי לעבר המקלחת . מקלחת חמה תמיד עוזרת לחשוב בהיגיון.

*****

הרגל עדיין קצת כאבה ונוצרה לי חבורה בינונית על כף הרגל אבל המצב היה תקין לגמרי. לאחר שסיימתי להתקלח קלעתי צמה רופפת בשערי וירדתי לסלון שם ישבו רותם ואמילי בספה ונהנו מתה ועוגיות. "בוקר טוב ילדה, איך הרגל?" אמרה רותם ברגע שקלטה אותי. "יותר טוב" השבתי בחצי חיוך לצידה כך שהיא נמצאת ביני ובין אמילי. "אבא תכין לי משהו חם לשתות" קראתי אליו והוא קרץ לי מתוך המטבח. "אז על מה אתן מרכלות?" שאלתי "על תאריך החתונה" אמרה אמילי בהתלהבות. "אני חושבת שאין כמו חתונת קיץ הרי זו עונת החתונות" הוסיפה. " האמת שזה מסתדר טוב כי אני ותומר התחלנו לצאת בחודש יוני" אמרה רותם. "נו אז מה ההתלבטות?" שאלתי. "זה לא יהיה מהר מידי?" שאלה רותם בהיסוס ואמילי התפרצה עליה. "ממש לא, אתם יוצאים כבר הרבה זמן" הנהנתי בהסכמה. "התה שלך" אמר שון והחזיק ספל תה שמונח על התחתית. בקושי הצלחתי להרים את מבטי אליו והסמקתי. "אממ תודה?" ספק אמרתי ספק שאלתי. אמילי ורותם העבירו את מבטיהן משון אליי בחשדנות. אלוהים אדירים למה אני כזאת חשודה?. בידיים רועדות לקחתי משון את התה והנחתי אותו בשולחן. "איך את מרגישה?" שאל "הרגל בסדר תודה" אמרתי במלמול מהיר. הוא חייך בשחצנות ואמר "אני שמח לשמוע" והסתלק. "נו אז מה קרה אתמול אחרי ששון לקח אותך כמו אביר?" שאלה אמילי ליד רותם והרגשתי איך כל הגוף שלי בוער ממבוכה. "הוא בסך הכל עזר לי להגיע לחדר והביא לי קרח" אמרתי ושלחתי לאמילי מבטים שיכולים להרוג. "שון הביא לך את התה?" נכנס אבי לסלון וקטע את השיחה המביכה, תודה לאל תודה. "כן" אמרתי והרמתי את הכוס כדי להראות לו ולקחת שלוק. אבי יצא מהסלון וחזרנו לפטפט. "אל תשכחי אמילי שגם יום ההולדת שלך מתקרב ואנחנו צריכים גם לדאוג לחגיגות האלו" אמרה רותם. נכון יום ההולדת שלה ממש קרוב. אנחנו בסוף חודש אפריל ויום ההולדת שלה חל בשלישי במאי. "חשבת כבר איך את מתכוונת לחגוג?" שאלתי. "יש לי כמה רעיונות" אמרה. "טוב בנות אני אתייעץ עם תומר לגבי תאריך החתונה ואעדכן אותכן, ברגע שיהיה לנו תאריך ההכנות יהפכו להיות הרבה יותר מרגשות, ביי בינתיים." אמרה רותם וקמה ממקומה. ברגע שיצאה מטווח ראיה תפסתי את ידה של אמילי "אנחנו צריכות לדבר ומהר" היא הנהנה וקמה ממקומה. "אחרייך אחותי" קמתי ממקומי והלכנו לחדרה. "סגרי את הדלת" אמרתי והיא טרקה את דלתה. "נו מה היה כל כך דחוף?" שאלה . "אני לא יודעת איך להגיד את זה" אמרתי בחשש.
"פשוט תגידי את זה איך שזה" אמרה
"אני לא יודעת"
"קדימה מיה" עדדה אותי
"אם לא היית רוצה לספר לי לא היית מבקשת לדבר איתי, פשוט תפלטי את זה"
"אמרתי לשון שאני אוהבת אותו" פלטתי בדיוק כפי שביקשה וצנחתי בישיבה על מיטתה.
"נו ו?" שאלה
"לא שמעת טוב? אמרתי לך שאמרת לשון שאני אוה"
"שמעתי אותך מצוין" קטעה אותי באמצע המשפט.
"את לא מבינה? זה אסון" אמרתי
"מה פתאום אסון מיה?"
"הוא דחה אותי, הוא לא אמר לי כלום, הוא שתק" הגבתי בהיסטריה.
"למי אכפת מה הוא פאקינג אמר, הכי חשוב שאת אמרת" לא הבנתי למה היא מתכוונת.
"איבדתי אותך" אמרתי.
"אם משהו נכון אז לא צריך לפחד להגיד אותו בקול" אמרה.
"את אוהבת אותו ואמרת לו את זה, למי אכפת מה הוא חושב? העיקר שאת אמרת מה שאת מרגישה. את היית אמיתית עם עצמך ועם הלב שלך וזה מה שחשוב ותאמיני לי אני מדברת מניסיון"
"אמילי זה היה כל כך מביך אני באמת לא מבינה למה אמרתי לו את זה, למה בדיוק ציפיתי? לקבל מימנו הצהרת אהבה? זה היה טיפשי"
"זה לא היה טיפשי, הוא טיפשי, בוחר להתכחש לרגשות שלו, את היית בסדר גמור, אני גאה בך שמצאת את האומץ לפתוח את ליבך ולהגיד לו מה את מרגישה" אמרה בנחישות כזאת שלא יכולתי שלא להאמין לה.
"אז מה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו אחרי שאת היית אמיתית עם עצמך ועם הלב שלך הגיע הזמן שגם הוא יהיה אמיתי עם עצמו ועם הלב שלו"
"זה לא יקרה אף פעם אמילי, הוא פשוט לא מרגיש את אותם רגשות כמוני" אמרתי בתסכול.
"את זה רק הזמן יגיד מיה ואם הייתי יכולה להמר הייתי מהמרת על כך שהוא מאוהב בך עד מעל הראש, הוא פשוט עדיין לא מבין את זה, לפעמים לגברים לוקח זמן להבין את מה שאנחנו מבינות מהשנייה הראשונה." יכולתי לראות את הכאב בענייה וחשבתי שהיא מדברת על איליי אבל לא שאלתי.
"אז פשוט לתת לזמן לעשות את שלו"
"בדיוק מיה, שלא תעזי להתבייש משון או להיות נבוכה בגלל שפתחת את ליבך אני אוסרת עלייך, תיהי גאה בעצמך" קל להגיד קשה לבצע אמילי .