פתאום להתבגר

פרק 31 - מוחות מבריקים

שון

לשמור מימנה מרחק, זה מה שאני צריך לעשות עד שאבין מה אני רוצה מעצמי, מה אני רוצה מימנה. כרגע שום דבר לא ברור אז החלטתי להתרחק ממיה וזה עבד למרות שמשהו בה נראה שונה. היא חושבת שאני לא שם לב איך היא מסתכלת עליי ומגניבה אליי מבטים, מבטים מוזרים שאני לא מצליח לפענח. זה התחיל אתמול כשחזרתי מבית הספר והמשיך במהלך כל היום, אם זה ימשיך כך אני אברר מה הקטע שלה אבל כרגע אני יוצא מנקודת הנחה שההתנהגות המוזרה שלה היא מקרה חד פעמי שקרה אתמול ולא יחזור על עצמו. כאילו חסרות לי צרות, יש לי כל כך הרבה דברים לעשות לאחרונה, מחר מתחיל חודש מאי ואיתו בגרויות הקיץ האחרונות של תלמידי י"ב. אני לא מבין את ההיגיון של בגרויות בסוף י"ב, כבר לאף אחד אין כוח וכולם מזלזלים בטירוף. אני מניח שמחכים איתם עד לסוף השנה כדי שנמשיך להגיע לבית הספר. מלבד הבגרויות יש את יום ההולדת של אמילי, יום ההולדת שלי שמתרחש חודש אחריו וכמובן החתונה של אמא שלי ותומר שתתרחש בין ימי ההולדת. נכנסתי בדלת הבית מזיע ועייף לאחר אימון כדורסל ארוך, משחקי סוף בעונה מתרחשים בקרוב ואנחנו צריכים להיות בכושר שיא. "היי" אמרתי לאמא שלי שבהתה בי בצורה מלחיצה. "מה נסגר איתה?" פניתי לתומר שעמד לצידה ליד אי המטבח. בתגובה הוא משך בכתפיו.
"קיבלת מכתב" אמי התפרצה.
"קיבלתי מכתב?" שאלתי, ממי כבר אני יכול לקבל מכתב.
"מהצבא גאון, מהצבא" אמרה ומיד חטפתי את המעטפה שהוציאה מהמגירה במטבח.
"לא פתחת נכון?" שאלתי.
"ברור שלא, חיכיתי לך." אמרה ומיד פתחתי את המכתב וקראתי בסריקה מהירה.
"נו מה זה?" שאלה אמי בסקרנות וכמעט יצאה מדעתה.
"צו גיוס" השבתי.
"אתה יכול לפרט קצת יותר?" נזפה בי.
"תאריך הגיוס שלי נקבע לשני באוגוסט, עברתי את הגיבוש צנחנים, התקבלתי" אמרתי וחייכתי בגאווה.
"אוי אלוהים" אמרה אמי וקפצה עליי בחיבוקים ונשיקות.
"תירגעי כבר, תשתלטי על עצמך" אמרתי בניסיון להוריד אותה מימני, היא כזאת מגזימה.
"מה קרה?" נכנסה מיה למטבח כשאמילי מאחוריה ושניהן נראות מבוהלות.
"שון קיבל צו גיוס, הוא מתגייס בחודש אוגוסט ועבר את המיונים לצנחנים" אמרה אמא בהתלהבות.
"אח שלי האלוף" קראה אמילי וקפצה עליי בחיבוק.
"כל הכבוד שון, אני גם שירתי ביחידה קרבית, הייתי לוחם בגולני, זה קשוח אבל כבוד גדול." אמר תומר וטפח על כתפי. אני יודע שהוא באמת מנסה להיות בסדר איתי לאחרונה ולפעמים נמאס לי להעמיד פנים שאני שונא אותו, אני מרגיש שאני כל יום צריך לשכנע את עצמי לשנוא את תומר ומיה מור ומזכיר לעצמי את הסיבות לכך שאני לא יכול לסמוך עליהם. ברגעים כמו עכשיו שכולנו נמצאים במטבח ושמחים בא לי לשכוח את הכל ולהיות אני בלי חומות הגנה ובלי בולשיט, במיוחד שאהובתי עומדת קפואה וביישנית כהרגלה אבל שמבטינו נפגשים היא עושה צעד ומתקדמת לעברי.
"כל הכבוד שון, אני גאה בך וכאן בשבילך." אמרה ועמדה על קצות אצבעותיה כדי לנשק את הלחי שלי.
"תודה" אמרתי בחיוך שגרם לה להסמיק. פאק כבר נמאס לי להילחם בה, למה דווקא היא? כל כך הרבה בנות אבל למה הבחורה היחידה שאני רוצה היא זאת שאני לא יכול לסמוך עליה?
"מה עם איליי?" שאלה אמילי ומיד החזירה את שנינו למציאות.
"מה איתו?" שאלה מיה.
"אוי נכון, איליי גם היה איתך במיונים לצנחנים, תתקשר לברר אם גם הוא התקבל." אמרה אמא ומיד עשיתי כדבריה.
הטלפון שלי בקושי צלצל פעם אחת ואיליי ענה.
"אה אחי" אמר ונשמע מדוכא לגמרי.
"קיבלתי צו גיוס" אמרתי
"גם אני, התקבלתי לצנחנים, אני מתגייס בשני באוגוסט" אמר וקולו נשמע מבואס.
"אש אחי, אנחנו פאקינג מתגייסים ביחד, למה אתה נשמע כאילו מישהו מת, אנחנו צריכים לחגוג."
אמילי מקלידה בטלפון שלה ודוחפת לי אותו לפרצוף כדי שאקרא את מה שרשמה.
"הוא לבד אידיוט, ההורים שלו לא בבית ואין לו עם מי לחגוג ולהתלהב, תזמין אותו לכאן." כתבה באותיות מודגשות. שיט היא צודקת, ההורים של איליי שוב לא נמצאים והוא לגמרי לבד. אמילי נחרה בעצבנות וחטפה את הטלפון שלי.
"מה קורה דפוק?" שאלה.
"תזיז את עצמך אליי, אמא שלי בדיוק מזמינה פיצות, אנחנו רוצים לחגוג את הקבלה שלכם לצנחנים"
היא שתקה בזמן שאילי דיבר מעבר לקו ואז ענתה.
"שלא תעז לסרב לי, אתה בא עכשיו או שכולנו נבוא אלייך"
שוב היא שתקה ולאחר כמה שניות ענתה.
"יש לך רבע שעה, נתראה" אמרה וניתקה את הטלפון.
"קח" אמרה והושיטה לי את הטלפון בחזרה.
"אוף תהיו כבר ביחד למען השם" נזפה אמא
"דיי כבר אמא" התעצבנה אמילי.
"היא צודקת" אמרה מיה וגיחכה.
"את? לך אין בכלל זכות דיבור מיה מור, קודם כל שאת ו.." ההתפרצות של אמילי נקטעה על ידי מיה שהניחה את כף ידה על פיה של אמילי.
"אמילי לא מרגישה טוב כל כך, אני אקח אותה לחדר שלה לנוח עד שאיליי יגיע." אמרה במבוכה ומשכה את אמילי למדרגות בזמן שידה על פיה ואמילי ממלמלת מילים לא ברורות.
"למי בדיוק אמילי התכוונה כשדיברה על מיה?" שאל תומר ומיד אמא שלי ואני הסתכלנו זה על זאת. אמא ממש הפכה לאדומה וגמגמה.
"אין לי מושג אהובי, כנראה לאיזה ילד מהתיכון." אמרה בניסיון להתחמק.
"ולך שון יש מושג אם מיה יוצאת עם מישהו?" שאל תומר וכמעט נחנקתי.
"לא ידוע לי משהו כזה" אמרתי בביטחון מזויף וברחתי לחדרי.