פתאום להתבגר

פרק 28 - אביר מזויין

שון

"מה נכנס לך לראש שון שלו?" צעקה אימי בזמן הנסיעה הביתה מבית הספר.
"זאת הפעם השנייה שאתה מושעה השנה מבית הספר, מה לא בסדר איתך, מה פתאום אתה מתחיל קטטות?" שאלה בזעם.
"לעומת הפעם שעברה הפעם אני מושעה רק ליום אחד" אמרתי.
"וזה הופך את זה לבסדר?"
"לא, אבל.."
"שום אבל שון אני לא מוכנה לשמוע תירוצים" קטעה אותי בעצבנות.
"אז אני מבין שהיית צריך לתת לחרא הזה לדבר אל מיה כמו לזונה?"
"מה זאת אומרת?" שאלה בבלבול.
"אז אני מבין שהמנהלת השמיטה מהסיפור את החלק בו אביאל דיבר אל מיה מסריח"
"מה הוא אמר לה?" שאלה.
"את באמת רוצה שאחזור על זה?"
"לא, אני מאמינה לך שאם איבדת עשתונות זה היה מספיק גרוע" זה היה פאקינג מזעזע רק להיזכר בכך גורם לי לרצות ללכת לבית שלו ולפוצץ אותו שוב.
"תראה שון, אני באמת מעריכה את זה שהגנת על כבודה של מיה, בתור משפחה חשוב שנדע להגן ולעמוד זה לצד זה אבל היית חייב לערב אלימות פיזית? אני ממש לא מרוצה שהסתבכת בבית הספר"
"מה הייתי אמור לעשות אמא?" אין מצב שהייתי מסתכל מהצד ולא מגיב.
"יכולת לדבר איתו, יכולת לגשת למנהלת" אמרה ברצינות וצחקתי, אין סיכוי שבעולם.
"באמת נראה לך שחשבתי בהיגיון? ראיתי שחור בעיניים פשוט קמתי אליו ופוצצתי אותו"
"אתה יודע, יחסית לאחד שאין לו רגשות אליה נראה שלקחת דיי קשה את כל הסיפור" אמרה בחיוך ממזרי. פאק אני כזה שקוף?. כרגיל השתמשתי בנשק הרגיל שלי מול אמא כאשר אני לא רוצה להרחיב או להשכיח נושא מסוים, שתקתי.
"מובן לך שאני ששמה לב לכך שאתה שותק כל פעם שאתה לא רוצה לדבר על נושא מסוים, אל תזלזל באמא שלך, לא סתם אני רופאה, יש שכל בראש הזה" אמרה וצחקקה.
"מה את רוצה שאני אגיד?" שאלתי.
"את האמת אני מניחה" השיבה.
"אני כבר לא יודע" נאנחתי.
"אהבה זה דבר מבלבל" אמרה.
"תראה שון, אני לא רוצה להיכנס בינכם, אני יודעת מה אתה מרגיש בגלל כל מה שקרה פעם, איבדת את האמון שלך בבני אדם וזה לגיטימי שתרגיש נבגד אחרי כל מה שקרה אבל אני יכולה להבטיח לך שמיה באמת ילדה טובה, היא לא מניפולטיבית ותאכלס אין לה אינטרס כזה. אני לא רוצה שתמנע מעצמך אושר בגלל חשדות טיפשיים"
"איך את יכולה להיות בטוחה? איך את יכולה לסמוך בצורה כזאת על תומר? איך את מסוגלת להתחתן שוב? מה גורם לך להאמין שהוא לא יעשה את מה שאבא עשה? אני לא מבין אותך ואת אמילי. שתיכן מתנהגות כאילו לא קרה כלום, שתיכן שכחתן הכל." אמרתי בתסכול.
"קודם כל שון לא אני ולא אמילי שכחנו, מה שאבא שלך עשה צילק את כולנו, אם אתה חושב שרק אתה נפגעת אז אתה טועה ובגדול. הוא היה בעלי והוא אבא של אמילי בדיוק כמו שהוא אבא שלך. הוא גרם לכולנו צער רב שון ושתי הברירות שלנו היו או לשקוע בצער או להתקדם בחיים. אני ואמילי בחרנו להתקדם בחיים ולשקם אותם אתה לעומת זאת תקוע בצער. אם אתה תבחר להישאר במקום הזה אז החיים שלך יהיו עצובים ואומללים. אם אתה תחשוד בכל בן אדם שרוצה להתקרב אלייך אתה תהיה אומלל. בלי חברים ובלי אהבה. תאמין לי אלו לא החיים שאתה רוצה לעצמך. אני אוהבת את תומר, בחרתי לסמוך על תומר למרות מה שעברנו ולכן אני סומכת גם על מיה, אם אתה חושב שרק החיים שלנו היו קשים אז אתה טועה, תומר איבד את אשתו, מיה איבדה את אמא שלה בדרך היא נוראית שיש. אבל תומר ואני בחרנו להתקדם בחיים ולהתגבר על כל החרא שעברנו ביחד." מילותיה של אמי היו כמו סטירה בשבילי, אני יודע שהיא צודקת, אני יודעת שתומר ומיה מעולם לא נתנו לי סיבה אמיתית לחשוד בהם. למה אני לא מסוגל לשחרר?.
"אני לא מסוגל אמא, אני לא יכול לשחרר, אני פשוט העתק שלו עדיף שאשמור מרחק ממיה, כמו אבא שלי אני אדפוק כל דבר שיש לי בחיים, כבר פגעתי בה מספיק ואם אתקרב אליה היא תיפגע עוד יותר. כמו שאמרת היא עברה מספיק בחיים גם בלעדיי, היא לא צריכה אותי." אמא נאנחה בתגובה לדבריי.
"אתה קשה מידי עם עצמך שון, אתה אולי דומה לאביך מבחינה חיצונית אבל לעומתו אתה בן אדם טוב, בחיים לא עשית משהו שיצדיק את הדברים הרעים שאתה חושב על עצמך, בחיים לא פגעת באף אחד. אני בטוחה שמיה לא חושבת עלייך דברים רעים."
"אני עייף מכל זה אמא" השבתי בייאוש תוך כדי שאמא חנתה את הרכב בחנייה.
"אם זה מנחם אותך אז אני פחות כועסת כרגע, אני יודעת שבתור אמא אני אמורה לכעוס שהבן שלי השתמש באלימות אבל מצד שני איך אני יכולה לכעוס כשאני יודעת שגידלתי ג'נטלמן שמגן על כבודן של נשים? לא שאני חושבת שאישה לא יכולה להגן על כבודה בכוחות עצמה, נו טוב הבנת את הכוונה שלי" גיחכתי מהבלבול שלה והשבתי.
"את יודעת, מיה חושבת בדיוק ההפך מימך, פעם היא אמרה לי שאני לא ג'נטלמן" אמרתי ונזכרתי בלילה בו הייתי שיכור בבריכה וחולצתה הלבנה של מיה הייתה שקופה בתוך המים.
"טוב אני בטוחה שאחרי היום ואחרי תקרית הרגל המרוסקת שלה דעתה השתנתה" אמרה בגיחוך.
"הרמתי אותה כמו איזה אביר מזוין" אמרתי בצחוק.
"שומר על הפה שלך שון שלו" נזפה בי בלווי סטירה קטנה בעורפי.
"הרגע הטפת לי על לא להשתמש באלימות ותראי אותך, זו הדוגמה אישית שאת נותנת לי?" אמרתי בחיוך ממזרי והיא הסתערה על הלחי שלי בנשיקות.
"אני פשוט מתה על התינוק שלי, מתי הפכת להיות כזה מתחכם?" אמרה בין נשיקה לנשיקה.
"אולי תספיקי עם זה, אני בן שמונה עשרה לא שלוש, אם בנות מבית הספר יראו אותנו המוניטין שלי יהרס"
"רק אם תגיד שאתה התינוק של אמא שלך" אמרה ופרעה את שערי.
"אני התינוק של אמא שלי" אמרתי בחצי צחוק חצי ייאוש.
"קדימה תינוקי, מיה ואמילי עדיין בבית הספר ותומר בעבודה, בוא נכין להם צהריים" אמרה בחיוך.