בום בום
בום בום
בום בום
הלב שלי פועם בחוזקה. קופץ לי בחזה, רוצה לפרוס כנפיים ולעוף לי מהגוף.
כל האוכל שעל מגשי נשפך. חתיכת פטריה נדבקה אל חולצתי, רוטב העגבניות נמרח על מכנסי והדיף ממני ריח של שקשוקה, אך זה לא עניין אותי. רק רצתי
ורצתי
ורצתי.
רגליי כאבו, אולם זה לא מנע ממני להמשיך לרוץ.
זאת הפעם הראשונה מזה שבוע שבק יצר קשר עם מישהו.
ואני המישהו הזה.
אני לא הולכת לאכזב אותו.
״בק?! בק אתה שומע אותי?! איפה אתה? לאן נעלמת?! מה קורה?!?״ צרחתי לתוך הטלפון. דמעות ירדו מעיניי בקצב מסחרר. ראשי פעם בחוזקה מרוב כאב. נשימתי נעשתה כבדה מן הרגיל. לא יכולתי לעמוד בעצם העובדה שיקרה לו משהו.
אני צריכה להגן עליו כפי שהוא הגן עליי בכל התקופה שלנו יחד.
אנחנו אמנם מכירים כמה חודשיים, אבל בכמה חודשיים האלה הכרתי אדם מדהים שיקריב את כל כולו למעני. מכבודו ועד גופו. אני לא חשבתי שיהיה בן אדם שיסכים לעשות זאת אי פעם בשבילי.
ואם אני יכולה להחזיר לו אפילו במקצת על כל הדברים שעשה למעני- אני אעשה זאת.
עצרתי את ריצת המרתון שדפקתי. הבנתי שאני אפילו לא יודעת היכן הוא נמצא, אז לרוץ יהיה חסר טעם.
הצמדתי את הטלפון יותר קרוב לאוזני והקשבתי לדיבוריו של בק.
״רייבן! רייבן תקשיבי לי! אני אהיה בסדר אוקיי? אני אצא מפה ואני אחזור אלייך ואחבק אותך ואנשק לך את המצח כמו שאת אוהבת! אני לא אעזוב אותך את שומעת אותי?! את שומעת רייבן?! לא! עזוב! עזוב אותי!! תן לי את הטלפון!! תחזי-״
קיטועים ורעשים סטטיים בקעו מהטלפון הנייד.
לא לא לא!!!
אני לא מאבדת אותו! אני לא אתן לזה לקרות!
הלחץ שוב עלה לי את המוח. טיפות זיעה נטפו ממצחי. החזקתי את ראשי כדי לא לאבד את ההכרה. לא פחדתי כך מאז היום שמשפחתי נרצחה.
ברגע שלקחו לבק את הטלפון הייתי על סף עילפון. לא ידעתי מה הם מסוגלים לעשות לו.
והכי גרוע? לא ידעתי איך לעזור לו.
מקום הימצאו? לא ידוע.
מצבו של בק? לא ידוע.
החוטפים? לא ידועים.
אין בידי פיסת מידע שיכולה לעזור, וסביר להניח שהשיחה תתנתק בקרוב ולא יהיה ביכולתי לעזור לבק.
YOU ARE READING
kill is the real DEAL
Action"רייבן. שמי הוא רייבן." אמרתי בקרירות. "רייבן.. מעולה. אז, יש הסכם?" הוא שאל לאישור והביא את ידו קדימה ללחיצה. ככה סוגרים עסקות בעולמינו. לחצתי את ידו במהירות והסתלקתי מהמקום לפני שהמשטרה תקלוט אותי. באיזור הזה ניידות מסיירות באופן קבוע. אני לא חושב...
