kill is the real DEAL

פרק 1: חיזיון

חזרתי הביתה אחרי משימת רצח רגילה ומשעממת למדי.
"הם חייבים להתחיל לאתגר אותי יותר, המשימות נהיות יותר ויותר קלות." אמרתי לעצמי בגיחוך.

פשטתי מעלי את בגדי השחורים שלי שאני לובשת למשימות, הסרתי את מגפיי העור האהובות עליי וזרקתי אותם אל עבר פינה כלשהי בחדר. כזו אני- מבולגנת, אולם יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא. קפצתי הישר אל הספה הנוחה שבביתי בכדי לנוח מעט. זה שהמשימות נהיות קלות יותר לא אומר שהן לא מעייפות.

פרט קטן ממני, בתור רוצחת שכירה אני מרוויחה טוב. מאוד טוב אפילו. אני יכולה להרשות לעצמי כמעט כל דבר. טוב, דברים הגיוניים כמובן.
לפני ימים אחדים קניתי את האוזניות החדשות של אפל ששווקו לשוק לא מזמן, אך לא הספקתי להתנסות בהן בגלל משימת רצח שהייתי צריכה לבצע. החלטתי לנסות אותן כעת.

"אני נשבעת שאם המוכר עבד עליי והאוזניות לא עובדות אני מזמינה משימת רצח בעצמי אל בעל החנות!"
טחבתי את האוזניות אל תוך אוזניי ושמתי פליי על שיר רנדומלי.

"I know you told me I should stay away
I know you said he's just a dog astray
He is a bad boy with a tainted heart
And even I know this ain't smart"
(criminal, britney spears)

הקשבתי למילים המתנגנות אל תוך אוזניי. Criminal... פושעת. כמוני.
חבל שאני לא נכנסתי לעסק בגלל איזה בחור רע שהתאהבתי בו, למרות שהסיפור שלי לא פחות מעניין משל בריטני...
עיניי החלו להיהפך כבדות, עפעפיי מצמצו פעמים אחרונות ואט אט שקעתי בשינה עמוקה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני רצה הכי מהר שאני יכולה. איני מסוגלת להביט לאחור. אני יודעת שאם אסתכל אחורה אני אמעוד ואתפס. אני לא אתן לזה לקרות, אני התקווה האחרונה להינצל.

"רייבן! אל תפסיקי לרוץ! את שומעת! אל תפסיקי!" קול מוכר קורא לי מרחוק. אני מנסה לזהות את הקול הזה אבל אני עסוקה מידי בלברוח שקשה לשים לב למה שקורה מסביב. אני מנסה להיזכר איך הגעתי למצב הזה. איך הגעתי למצב שאני צריכה לנוס כל עוד נפשי בי?
למה דווקא רייבן הקטנה מקרייבלנד צריכה להתעסק בלברוח מאנשים מסוכנים במקום לשבת בחדר ולעשות את שיעורי הבית שלה? ולמה לעזאזל אני חושבת על שיעורי הבית שלי כשמטורף רודף אחריי?!

מרוב המחשבות הרבות שהתרוצצו בראשי אני לא שמה לב לאבן שנמצאת באמצע הדרך. כף רגלי נתקלת באבן הקשה וגורמת לי ליפול בחבטה חזקה אל הקרקע.

"פאק פאק פאק!" אני צועקת. לא יודעת למי אפילו.
אולי לעצמי שלא שמתי לב לאבן המזויינת. אולי לאנשים שרודפים אחריי שגרמו לכל הסיטואציה הזאת לקרות.
או אולי לעולם שרואה את כל מה שאני עוברת ובמקום לשלוח לי עזרה הוא יורק לי בפנים כאילו אני איזה הומלסית בעולם של טחונים מהתחת.

אבל מה שבטוח זה שאסור לי לבזבז זמן במחשבות על העולם המזדיין הזה ולהתחיל להתרכז. אני צריכה להבין שאלו הם חיי מעכשיו ואני צריכה ללמוד להסתדר. אבל קודם כל אני צריכה לברוח מהאידיוט שרודף אחריי.

רק באותו רגע הבנתי שאני עוד שוכבת על הקרקע כשרגלי השמאלית מדממת מהפציעה שחטפתי מהאבן. ראשי מסתחרר וגופי פועם מכאב. ראותיי ריקות מהאוויר שהוצאתי במהלך הריצה ואני מתנשמת ומתנשפת בכבדות.

האדם הלבוש שחורים מתקרב אליי יותר ויותר ואני מחפשת את הכוחות לקום ולהמשיך לרוץ, חבל שהן הלכו לאיבוד עמוק עמוק בתוכי.

"רייבן! בבקשה! קומי! את חזקה! את מסוגלת" רק עכשיו כשאני כבר יכולה לנשום בצורה סדירה אני מזהה את הקול הזה שקרא לי בהתחלה. הקול הזה שמדרבן אותי להמשיך להתקדם ולשאוף קדימה. הקול שמוצא את הכוחות שהלכו לאיבוד בתוכי ומעורר אותם לחיים. זה הקול של-

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"קאל!" צעקתי את שמו והתעוררתי מאותו חלום שתוקף אותי בכל פעם שאני נרדמת. אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה חלום. יותר בכיוון של חיזיון מהעבר. מרוב הפעמים שחלמתי אותו אני זוכרת כל פרט ופרט בו. מהבגדים שלבשתי באותו החלום ועד גודל האבן שבגללה מעדתי ואיבדתי את האיזון. (אם אתם כל כך רוצים לדעת, היא בערך בגודל של מלון בינוני, חבל שהיא גם לא טעימה כמו מלון..)

העברתי את ידי על מצחי וניגבתי על שרוול חולצתי את הזיעה הקרה שהופיע עליו.
הסטתי מעליי את שמיכת הפוך החמימה והלכתי למטבח כדי למזוג לי כוס מים. אני צריכה את זה כל פעם מחדש.

"אני לא יודעת מה קורה לך רייבן אבל את חייבת להפסיק לחלום את זה איכשהו." אמרתי כתזכורת לעצמי ולגמתי בצמא את כוס המים שלי. לעזאזל החלום הזה מוציא ממני המון אנרגיות מיותרות. אנרגיות שאזדקק להם במוקדם או במאוחר. אבל בדבר אחר אני צדקתי לחלוטין, אני חייבת להפסיק לחלום את החלום הזה.