קאל...
אני כל כך מתגעגעת אליו.
קאל הוא אחי הקטן. הוא היחיד שהצליח להוציא אותי מהעצב והבדידות שחשתי כל פעם שקרה לי משהו רע. בזכותו הייתי אדם טוב יותר. כל פעם שירדתי מהפסים הוא זכר להחזיר אותי לשם.
הוא היה הילד הטוב מביננו. הוא דאג לי וטיפל בי כאילו הוא אחי הגדול. אבל אף פעם לא שכחתי להקניט אותו על כך שאני יותר גדולה.
אני זוכרת אותו עונה לי; "רק בשלוש דקות!" הוא תמיד היה אומר. הייתי פורעת את שיערו החום ומגחכת למראה אחי העצבני.
אהבתי אותו יותר מכל דבר בעולם, עד אותו יום...
היום ההוא מהחלום שלי.
החלום שמתקיף אותי כל פעם מחדש ולא עוזב אותי לשנייה.
"קאל.. תראה למה הפכתי אחרי שעזבת אותי... אני רוצחת אנשים למחייתי ועושה הכל בשביל נקמה מזדיינת. לאיזה אדם נורא הפכתי שאתה כבר לא בחיים שלי?" אמרתי כאילו הוא יושב פה לידי ומקשיב לי, מלטף את ראשי ברכות ואומר שלי שהכל יהיה בסדר ושהוא פה איתי, אך הוא לא.
"סעמק!" צעקתי וחבטתי בקיר חדרי בעוצמות שאני לא מוציאה אפילו באימונים. ניערתי את ידי בכאב והלכתי להתאמן קצת. אני תמיד עושה את זה אחרי החלום- לנקות את הראש קצת. זה כבר הפך להיות שגרת האימונים אצלי.
הלכתי להחליף לבגדי ספורט נוחים כשלפתע הטלפון צלצל. בטח עוד משימת רצח. בתחילת דרכי כאשר רק השתלבתי בעולם התחתון פחדתי להגיד את המילה הזאת..
רצח.
מילה חזקה מידי כדי להשתמש בה ביום יום. ועוד כשאני גורמת לה להתקיים.. אך עם השנים שחלפו להן נהיה קל יותר להגיד אותה. אני כבר לא מרגישה רע כשאני גוזלת חיים של אנשים.
למה?
כי אני יודעת שכמעט כל האנשים שאני רוצחת הם אנשים רעים מהעולם התחתון. אנשים שמרמים, מנצלים, גונבים ועושים דברים לא חוקיים. הם מנצלים אנשים, גונבים מהם כסף ואז משתמשים בו למסיבות, זנות, סמים, אלכוהול ובקיצור, דברים שמשרתים את רצונם הפרטי בלבד.
לכן, אני יודעת שבעודי לוקחת חיים של אנשים, אני מצילה אנשים חפים מפשע. קצת כמו רובין הוד אבל שרוצחת אנשים במקום לגנוב מהם.
מרוב המחשבות שכחתי מהטלפון שלא מפסיק לצלצל. עניתי במהירות.
"מי זה?" אמרתי. אני לא בנויה לשיחות נפש, זה גם לא התפקיד שלי. אני לא פסיכולוג- אני רוצחת שכירה. אבל זה לא מונע ממני לשאול מי האדם שאני מדברת איתו. אני חייבת לדעת שאני יכולה לסמוך עליו שלא יגלה את זהותי.
"אני חושב שעדיף שנדבר במקום בטוח יותר מהטלפון." אמר הקול שבקע מן הטלפון. הוא עבר את המבחן.
כל האנשים שרוצים לשכור את שרותיי יודעים שכדי שאני אקנה את אמונם הם צריכים להגיד את המשפט. ככה אני יודעת שהם לא חובבנים או מהמשטרה ואני יודעת שהם ישמרו את זהותי בחשאי.
"מקום מפגש?" שאלתי במהירות.
"רחוב קאנט 8 2:00" אמר הקול במהירות כמו שלי. הוא גם חושש מהמשטרה בדיוק כמוני. לכן, חוק נוסף בעולם התחתון. כשאומרים שעה באים תמיד שעה לפני. ככה שהמשטרה תבוא לאיזור ריק מאדם ואנחנו סגרנו עסקה.
החזרתי את השפורפרת למיקומה והלכתי לעשות את האימון שלי. אני משתמשת בטלפון ישן כדי שלא יאתרו את מיקומי משיחת הטלפון. המשטרה מודעת לקיומי אך היא לא יודעת איך אני נראית או איפה אני מסתתרת, ולכן גם אם הם יעלו על שיחת הטלפון הם יאתרו רק את מיקומו של הצד השני, אלא אם גם הוא משתמש בטלפון ישן.
בעקבות אימון הכוח המתפרץ שלי מחשבותיי נדדו למקומות רחוקים במוחי. נזכרתי איך הגעתי להיות רוצחת שכירה. אני לא נכנסתי כדי לעבוד בתחום, נכנסתי כדי להרוג אדם מסויים. בשביל לאתר אותו נדרש לי לבלות זמן רב מול המחשב ולבחון את יכולות ההאקריות שלי.
בגלל שמשפחתי איננה- אני נאלצת להסתדר בעצמי. לרצוח אנשים בשביל כסף היא העבודה המושלמת עבורי. ככה אני גם מתפרנסת ומשיגה לעצמי כלי נשק חדישים ומתקדמים, מדים טובים ומקצועיים, וגם מתאמנת לקראת היום שבו אני אני אמצא את אותו אדם שהרס את החיים שלי.
אני מכוונת את הסכין למטרה.
כשאני נזכרת באיש הזה דמי מבעבע. זעם נבנה בתוכי וקמטי כעס מופיעים על מצחי. האדם הזה הרס את החיים שלי. אני לא יודעת איך הוא נראה ואין ברשותי מידע כלשהו עליו, אבל אני יודעת שהוא נמצא אי שם בעולם התחתון.
זרקתי את הסכין הכי חזק שיכולתי ופגעתי בול במטרה.
ואני הולכת למצוא אותו.
YOU ARE READING
kill is the real DEAL
Action"רייבן. שמי הוא רייבן." אמרתי בקרירות. "רייבן.. מעולה. אז, יש הסכם?" הוא שאל לאישור והביא את ידו קדימה ללחיצה. ככה סוגרים עסקות בעולמינו. לחצתי את ידו במהירות והסתלקתי מהמקום לפני שהמשטרה תקלוט אותי. באיזור הזה ניידות מסיירות באופן קבוע. אני לא חושב...
