"אוף שקט כבר שעון מעצבן." אמרתי בקול ישנוני ועצבני. כהרגלי בבקרים כאלו. כיביתי את השעון שהעיר אותי משנתי והסטתי מעליי את השמיכה.
לקחתי את התמונה המשפחתית שמונחת על השידה ליד מיטתי.
"בוקר טוב אמא. בוקר טוב אבא. בוקר טוב קאל.." נשקתי לתמונה והנחתי אותה בחזרה למקום לפני שהדמעות יפרצו החוצה. התמונה הזאת מציפה בי את הגעגועים כל פעם מחדש. אני לא יכולה לתאר במילים כמה האנשים האלה חשובים לי. הם תמיד היו שם בשבילי ולימדו אותי את כל מה שאני יודעת. טוב, כמעט הכל.
הלכתי לחדר האמבטיה והתרעננתי. לאחר מכן הכנתי לי תה קינמון- האהוב עליי. הרבה חושבים שאני טיפוס של קפה, אז לא! אני שונאת קפה.
לצערי הרב אני צריכה להתלבש כמו תלמידה עכשיו, אך לאור עבודתי כרוצחת שכירה כל בגדיי הם שחורים. אם אלך לבית ספר עם בגדים שחורים משחור יחשיבו אותי כגוטית מנודה, יציקו לי על המראה שלי ולא יניחו לי לנפשי. כדי שאוכל להצליח במשימתי אני צריכה להיראות רגילה ככל האפשר. למזלי רני צריכה בגדים רק ליום הראשון הואיל ויש תלבושת אחידה שאקבל בבית הספר.
לבשתי מכנס שחור כי בכל זאת- בגד אחד שחור מותר. חולצה לבנה שמסתבר שאחרי חיפוש ארוך ומייגע יש לי בארון ומגפי העור השחורות שלי.
סידרתי את שיערי החום עם גווני הבלונד מול המראה ויצאתי לכיוון חנות הכתיבה הקטנה שליד ביתי.
קניתי את כל הציוד הנדרש לי כדי להתחיל את השנה ושמרתי מעט כסף בצד למקרי חירום. כשהגעתי לחנות היא היתה סגורה.
"כוסעמק." אמרתי לעצמי וקיללתי את המוכר של החנות באוצר קללות נרחב במיוחד. ישבתי ליד הכניסה וחיכיתי שהמוכר יפתח את החנות. לבסוף כשהוא הגיע קניתי במהירות את כל הציוד ויצאתי בריצה לבית הספר כדי שלא אאחר.
לא חשבתי שאגיד את המשפט הזה אי פעם. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהלכתי לבית הספר. לצערי אפילו לא הספקתי לסיים אותו. לאחר היום הגורלי, היום ההוא מהחלום שלי, חיי השתנו מן הקצה לקצה. לא הלכתי לבית הספר, לא למדתי בכלל, לא עשיתי דברים שילדים בגילי אמורים לעשות. יציאות למועדונים, מסיבות פיג׳מות, אהבה... כל זה היתה מציאות אחרת שרק יכולתי לדמיין שתקרה לי אי פעם. בזמן שכל העולם השתגע בחיפושים אחריי, אני ירדתי למחתרת והתאמנתי. התאמנתי כל כך הרבה שלא ידעתי מה זה לנוח. אבל זו היתה המציאות שלי, ואין לי כל דרך לשנות את זה.
"לפי גוגל מפות אני אמורה להיות עכשיו מול בית הספר." הרמתי את מבטי מן המסך ונשימתי נעתקה.
ניצב בפניי מבנה עצום בגודלו. כמעט בגודל של איצטדיון כדורגל. הכניסה היתה מרשימה ביותר. גדר מברזל הקיפה את בית הספר וצמחים מטפסים טיילו להם על העמודים. עצי ברוש גדלים להם זקופים ורמים בצידי הדרך אל הכניסה למבנה המרשים. קני ציפורים עמדו להם על העצים וציפורים קיננו בתוכם. שער ברזל כבד חסם את כניסתי לתוך בית הספר. ניגשתי אל משרדו של השומר בכדי שיפתח לי.
YOU ARE READING
kill is the real DEAL
Action"רייבן. שמי הוא רייבן." אמרתי בקרירות. "רייבן.. מעולה. אז, יש הסכם?" הוא שאל לאישור והביא את ידו קדימה ללחיצה. ככה סוגרים עסקות בעולמינו. לחצתי את ידו במהירות והסתלקתי מהמקום לפני שהמשטרה תקלוט אותי. באיזור הזה ניידות מסיירות באופן קבוע. אני לא חושב...
