Spring days

chapter 11

הבוקר הגיע ואיתו השעון המעורר, הארו לא רצה לקום, נמאס לו מהכל פתאום. ראשו הסתובב, קיבתו פעמה בכאב ועיניו שרפו, שחור העיניים היה עייף יותר מתמיד. הוא כיסה את ראשו בשמיכה וניסה לחזור לישון וגם היה מצליח אילו דפיקות בדלת לא היו מקפיצות אותו. "קדימה הארו, הגיע הזמן לקום," אנני אמרה בעודה ממשיכה לתקתק.

"אפשר להישאר בבית? אני מרגיש לא טוב," ביקש הקטן ומתחנן בליבו שיאשרו לו. הוא לא רצה לפקוח את עיניו כאשר נזכר בכל מה שקרה אתמול, שוב דמעות תפסו מקום והכאב שהרגיש רק התגבר.

"הארו, הוריך לא מרשים, הם אמרו שאתה חייב ללכת לבית ספר כל עוד אין סיבה שמצדיקה השארות בבית, אני מצטערת," העוזרת אמרה לאחר שטילפנה לאימו של הקטן. היא משפילה את פניה לרצפה, היא ידעה וזכרה שהארו לא אכל ושתה מאתמול וגם עכשיו אין לו כבר זמן לאכול אך להוריו זה לא משנה, לימודים זה לפני הכל, גם לפני הבריאות של בנם…

שחור העיניים נאנח בדמעות בעודו מתרומם מהמיטה, ראשו כאב כל-כך והוא מרגיש רע בלי שום קשר. בצעדים עייפים התקדם לחדר הרחצה, מצחצח את שיניו, מתקלח מהר ויוצא, אין לו מצב רוח להתגנדר. חום השיער התלבש מהר, לא טורח לסדר את העניבה כמו שצריך לפני שירד יחד עם תיקו שהכיל כל מה שהיה צריך.

"הארו בוא שב לאכול מהר," ביקשה העוזרת בזמן שהיא טופחת על הכיסא כדי לסמן לו שיגיע. הארו הניד את ראשו לשלילה לפני שפלט "אני לא רעב." ויצא מביתו הגדול, מרגיש כל-כך רע. הפעם החליט ללכת ברגל, יודע שהוא באיחור אך לא היה לו משנה, בטח כולם מדברים על כך ש"העתיק" במבחן, הוא לא רוצה להראות את פרצופו במקום הזה, כאב לו מידי.

…

"הארו, אתה נראה לא טוב, הכל בסדר?" שאל ליאם בשעה שסרק את גופו של הקטן, לצידו עומדת איימי שלא הבינה מה קורה, היא בחיים לא ראתה את שחור העיניים חיוור ככה וכל-כך עצוב.

"אני בסדר, קצת לא מרגיש טוב..." לחש חום השיער לפני שהתיישב במקומו, נותן לראשו להשמט על השולחן בעוד ידיו מקיפות את הראש. שוב דמעות עדינות ירדו, מרטיבות את העץ הבהיר והארו ניסה שלא להוציא צליל.

איימי וליאם הסתכלו עליו ואז אחד על השני, דואגים לקטן יותר ממה שדואגים לעצמם ובצדק, הוא נראה לא טוב, חוששים שמה שגרם לכך הייתה הסיטואציה מאתמול והם צדקו.

המורה לימדה, היא שמעה כבר את החדשות שמתרוצצות בין המורים והתלמידים, קשה לה להאמין שזה קרה אך אם אדם עם מילה כמו של ריידן אומר זאת אז היא מאמינה לו. בעלת המשקפיים פזלה לשולחנו של הארו לשניה וחזרה ללמד, לא מתכוונת להעיר לו, חושבת שהוא במילא יעתיק במבחן. איך שמילה מאדם חשוב מסוגלת לשנות בשניה את מה שחושבים על אדם פשוט.

…

הצלצול הקפיץ מעט את הארו שהתרומם במהירות, לוקח את תיקו ובורח מהכיתה בלי לחכות לאיימי, ליאם ורנדי-שהצטרף לחבורה. הוא רץ עד שהגיע לדלת השירותים, לא מבזבז רגע ופותח את הדלת. הוא הכניס את עצמו לאחד התאים ונעל, קשה לו להיות שם, המבטים הבוחנים בזלזול שברו אותו לאט לאט, אף פעם לא באמת התייחסו אליו, הוא תמיד היה כמו אוויר.