Spring days

chapter 13

הארו עמד במעלית שעלתה לקומה העליונה בבניין הגבוה, שבעים קומות מעל פני האדמה. "למה אדם צריך לגור בקומה כזאת?" שאל הארו את עצמו בזמן שהסתכל במראה הניצבת בקיר המתכת הפנימי.

הוא תופף עם רגלו על הרצפה בחוסר סבלנות, המעלית רק בקומה ארבעים ושמונה, עוד עשרים ושתיים קומות. "אני יכול לעשות את זה!" לחש לעצמו, לא מתכוון להתחרט, עכשיו שהוא כבר בבניין, ממש מרחק נגיעה מהאמת שרצה כל-כך.

קומה חמישים וחמש, חמישים ושש והארו נהיה לחוץ יותר מרגע לרגע, הוא באמת מסוגל לעשות את זה? להתמודד עם האמת? להתמודד עם ריידן? הוא לא ידע אך בשביל לדעת, צריך לנסות, לא?

דלתות המעלית סוף-סוף נפתחו, בצעדים איטיים פסע הארו אל יציאת כלוב המתכת. שתי דלתות עמדו מולו, הוא נשך את שפתו התחתונה בלחץ, מי הגשם מחתימים את הרצפה כאשר הארו נעמד מול הדלת הנקיה מקישוטים לעומת הדלת האחרת שהסגירה שריידן לא גר שם אלא משפחה.

היד התרוממה באיטיות, לחוץ ומפוחד אך מלא מוטיבציה והמוטיבציה ניצחה באותו הרגע משום שהארו אזר אומץ ודפק על הדלת אבל אף אחד לא פתח לכן דפק שחור העיניים שוב, אם הוא הצליח פעם אחת אז כמובן שיצליח עוד פעם.

"יכול להיות שהוא לא בבית בכלל? שסתם באתי לפה?" שוב דיבר הארו אל עצמו הרי עם מי יש לו עוד לדבר...הוא דפק שוב והפעם קולות נשמעו מבפנים, תחילה צעדים ואז קולות אנחה ולבסוף קול פתיחת דלת.

ריידן פתח, גופו העליון חשוף לגמרי, מכנסי טרנינג לרגליו השריריות, כוס ויסקי בידו ועל פניו עטור מבט מופתע. "מה אתה עושה פה?" שאל בהלם, לא מבין איך תלמיד כיתתו הצליח למצוא את מקום מגוריו ולא הבין למה הוא בכלל פה.

"אתה, זה באשמתך, תגיד לי למה עשית את זה," צעק הארו כשסערת רגשות מתעוררת בתוכו תוך רגע. דמעות כעס התחילו להתאסף בעיניו אך הוא לא נתן להם ליפול, שחור העיניים יתמודד מולו.

"אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה פה? איך מצאת את הבית שלי?" תקף חזרה המורה בעודו סורק את גופו של התלמיד, הוא היה רטוב ובגדיו נצמדו אליו כך היה אפשר לראות את הרזון הטבעי של הקטן וכמובן שלא היה ניתן לפספס את הפציעות הקטנות כתוצאה מהנפילה. ריידן לא הצליח להוריד את העיניים מחום השיער שרק שידר עוד ועוד כעס אבל ריידן לא מתכוון לענות עד שהארו יענה.

"תענה לי אתה, למה עשית את זה? למה אמרת שהעתקתי אם זה לא נכון?" הארו רצה להתקרב לכניסת ביתו שפלטה אוויר חם בעוד להארו היה קר מאוד, בטוח שהוא יחלה אחרי הליכה ממושכת בגשם והרוח.

"אתה באת עד לפה בשביל לשאול את זה? אין לך בית? אני מבקש ממך ללכת, אני צריך להמשיך לעבוד." ניסה ריידן לסגור את דלת הבית אך הארו לא נתן לו, כועס מדי.

"אני באתי עד לפה רק בשביל לדעת ולא אין לי בית ללילה הקרוב הודות לך אז אין לי לאן ללכת, אני לא הולך עד שלא תגיד לי למה הכשלת אותי בכוונה." החזיק הארו את הדלת, מונע מריידן לסגור אותה לחלוטין. המורה הופתע לגמרי 'אין לו בית ללילה?' שאל ריידן בליבו, לא מצליח להבין.