העולם התחתון

פרק 1

פחד חלחל בי כשעיניו של אבי הביטו בי בדאגה. "אוליבה, מותק" אמי אמרה וליטפה את ידי, מנסה להרגיע אות מעט. "זאת הצעה שאנחנו לא יכולים לסרב לה" אבי פוצה את פיו שוב, אך שום דבר לא יכול לשנות את דעתי לגביי הנושא הזה. "אתם רוצים לשלוח אותי לבית ספר עם כל הילדים של ראשי המאפיה, איך רציתם שאגיב?" שאלתי בתסכול, יודעת שהפסדתי במלחמה הזאת. "זאת הזדמנות בשבילך ללמוד בבית הספר הטוב בעולם, לאחר מכן את תוכלי להתקבל לכל אוניברסיטה שתרצי עם מלגה מלאה" אמי מחייכת בעצב, לא מודה שהיא יודעת ממה אני מפחדת כל כך.

"למה אנחנו לא יכולים להישאר כאן?" אני שואלת בעצב ואבי נאנח. "אוליבה, זה לא נתון לדיון, את הולכת עכשיו ואורזת את הדברים שלך. את יודעת טוב מאוד שאנחנו לא יכולים להישאר כאן" הוא רוטן וקם על רגליו, מסיים את השיחה והולך לחדרו. "אוליב, אנחנו עושים את זה לטובתך" אמי מתחילה אך אני קמה על רגליי. "אני הולכת לארוז" קטעתי את דבריה, יודעת שחיי עומדים להשתנות ולא בצורה טובה.

*

אני נכנסת אל הרכב, אך לא לפני שאני מביטה בביתי בפעם האחרונה. רעוע, קטן, אך מלא בזיכרונות מהיום בו נולדתי. זאת אולי לא שכונה טובה כל כך, אך איזו שכונה טובה בימינו? בעולם בו המאפיה היא השלטון הקובע, שום מקום אינו בטוח. "אוליביה, מספיק עם הפרצוף החמוץ הזה" אמי מביטה לאחור כשאבי מתחיל לנסוע. אני לא מבינה למה היא ציפתה, שאהיה מאושרת לעזוב כל מה שאני מכירה לטובת בית ספר חדש שבו אהיה הפשוטה היחידה? הם פושעים מלומדים שעומדים לתפוס את כס השלטון של הוריהם, מה גרם להם לחשוב שאהיה שמחה ללמוד שם? נכון, זה בית הספר הטוב בעולם ונכון, לא אמורה להיות סכנה בשטחי בית הספר, זה אולי המקום המאובטח ובעל החוקים הנוקשים בעולם. אך זה לא אומר שהם לא יוכלו לאמלל אותי בדרכים רגילות.

פקחתי את עיניי, משפשפת את צווארי הכואב, עונש על כך שנרדמתי במהלך הנסיעה. "כל כך יפה פה, יקירי" אמי אומרת לאבי כשאנחנו חולפים על פני אחוזות מאובטחות היטב, מדשאות ירוקות ובתי קפה מרשימים. נראה כאילו הגענו לחלל החיצון. זה כל כך שונה מהשכונה שגרנו בה קודם, שם הכל שבור, הרוס ומוזנח. "ככה זה באזורים של אלכסנדר קולינס" אבי אומר בגאווה, מאושר עד הגג שאנחנו בשטחו של מר קולינס, ראש המאפיה הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה. "הגענו" אבי אומר לבסוף, קוטע אותי ממחשבותי הבוגדניות. בתור משפחה הנאמנה למשפחת קולינס, אפילו מחשבה רעה על שלטונו נחשבת לבגידה.

אפשר לומר שהוא הרע במיעוטו, ראשי המאפיות האחרות אכזריות הרבה יותר ממשפחת קולינס, אך איני מוצאת בזה נחמה. יצאתי מהרכב לבסוף, מביטה בבית יפה בעל שתיי קומות. לעומת הבית שגרנו בו זה בהחלט ארמון. צבוע בלבן, בעל גג אפור וחלונות כהים. "זה כמו חלום שמתגשם" אמי צווחת באושר ואני מגלגלת את עיניי. "יש כאן חדר נוסף, תוכלי להשתמש בו כחדר תפירה, סופיה" אבי מחייך לאור התלהבותה של אמי ולאחר מכן מביט בי. "החדר שלך גדול בהרבה מקודמו אוליב, יש שם אפילו מחשב" הוא מחייך אלי ואני נאלצת להשיב בחיוך מאולץ. אני לא רוצה לפגוע בניסיון של הורי להתקדם ולהיות מאושרים, אך תחושה אפלה אינה מניחה לי.