העולם התחתון

פרק 5

"בבקשה אל תשים אותי ביניכם" אני מתחננת אל איאן במהלך הנסיעה, לא מודעת לאן הוא לוקח אותי. "את לא תהיי באמצע, הוא ימות וזה יהיה סוף הסיפור" הוא אומר בפשטות ואני מתנשפת בלחץ. "זה לא שווה את זה. לא מתחילים מלחמה בגלל חולצה" תירצתי, מנסה לגרום לזה להישמע הגיוני. "את אומרת לי שאת מעדיפה שאני אעזוב אותו בשקט אחרי מה שהוא עשה?" הוא מגחך ואני לוקחת נשימה עמוקה. "כן, אני לא רוצה מלחמות. אני רק רוצה לעבור את השנה הזאת" עניתי ברצינות ונראה שאיאן חשב לרגע לפניי שעצר את רכבו. "אוקי" הוא עונה בפשטות ואני פוערת את עיניי בהפתעה. זאת לא התשובה שציפיתי לה. רגע אחד הוא נוסע בנחישות להרוג את דין וברגע השני הוא מוותר? זה לא נשמע כמו איאן קולינס.

"אוקי?" אני שואלת והוא מסתובב להביט בי. "אבל זה יעלה לך" הוא אומר ואני מהססת מעט. למה אני מגנה על האידיוט הזה? אולי כדאי לי לתת לאיאן להרוג אותו וזהו. "מה זה יעלה לי?" שאלתי בהיסוס וחצי חיוך ערמומי הזדחל לפניו. "את תגלי כשתצטרכי לשלם את הקנס" הוא אומר ואני מכווצת את גבותיי בבלבול. מה זה אומר בכלל. למה שאסכים לזה? אה, נכון. אני מנסה לעצור מלחמה שהמון אנשים יהרגו בה.

לאחר מכן שקט שורר במכונית כשאיאן מתחיל בנסיעה מחדש ולבסוף אני מזהה את ביתי כשהוא עוצר לגמרי. "תודה, על הכל" אמרתי עם חצי חיוך, מביטה על הג'קט שעל גופי. איאן אינו עונה, הוא רק מביט בי כשאני סוגרת את הדלת ונכנסת אל ביתי. למזלי הסלון ריק. אבי עדיין בעבודה ואמי כנראה בחדר התפירה. עליתי אל חדרי, פושטת את המעיל של איאן ומחליפה לבגד חם יותר. נראה שהצרות ימשיכו לרדוף אותי, כל עוד אהיה כאן.

תהיתי אם לספר על המקרה להורי, אך ידעתי שזה לא יועיל בדבר. ניצלתי את הזמן והתקשרתי למאט, מספרת לו את כל מה שקרה ומשתפת אותו בפחדיי. הוא לא ידע מה להגיד חוץ מלהתרחק מהם, אך שנינו יודעים שזה לא נתון לבחירתי. הם השליטים, אני רק עוד צעצוע בערמה. "אוליביה, ארוחת ערב" אמי קראה, גורמת לי להבחין שאיבדתי את תחושת הזמן.

ירדתי למטה, עוזרת לאימי לסדר את השולחן ומתיישבת בשקט. "אז איך היה היום הראשון?" היא שאלה עם חיוך מהוסס. "כמו שחשבתי שיהיה" עניתי ביובש, מקווה שיבינו. "אוליביה, את לא יכולה לנסות להיות קצת יותר חיובית?" אבי שאל בכעס ומבטי ההמום הצטלב עם מבטו. "אתם אפילו לא יודעים מה עשיתם כשהבאתם אותנו לכאן!" רטנתי, מתאפקת לא לספר את כל מה שקרה לי היום. "הצלנו את המשפחה שלנו! למה את תמיד חייבת להסתכל על חצי הכוס הריקה?" אבי קם בכעס מכיסאו. "אל תגידו שלא הזהרתי אתכם, המקום הזה יהרוס אותנו" אמרתי בשקט, עולה לחדרה בשתיקה סוערת ונועלת אחרי.

איך הוא אף פעם לא רואה את הצד שלי בסיפור? נראה שנוח לו לחשוב שהקידום שלו הוא זה שיציל אותנו, לא משנה מה יקרה בדרך. נשכבתי במיטתי, נחושה לשכוח מהכל בכך שאעצום את עיניי ואברח לחלום, בתקווה שיהיה מתוק יותר מחיי.