העולם התחתון

פרק 2

אני הולכת ללא הפסקה, מרגישה עיניים בכל פינה. הפאניקה ממלאת אותי כשאני רצה עד שריאותיי שורפות, עוצרת בפתאומיות כשאני מבחינה בביתי החדש בקצה הרחוב. סוף סוף צרחתי בליבי, מתקדמת במהירות אל מקום המבטחים שלי ונכנסת פנימה בטריקת דלת. "אוליביה איפה היית? כבר לילה! ולמה את לא עונה לטלפון שלך?" אמי מתקיפה בשאלות ואני נאנחת בהקלה. "לא מצאתי את הדרך והטלפון שלי על שקט" תירצתי, מקווה שתקנה את זה. "שזה לא יקרה שוב" אבי רוטן ומשחרר אותי לחדרי. אני מניחה את הדברים במטבח, דואגת לזרוק את השקית לאחר שאני מבחינה בדם דהוי ועולה לחדרי במהירות, מרוסקת על המיטה אני תוהה, אם אך נראה היום הראשון שלי, איך עומד להראות השני?

עיניי נפקחות בכאב וגופי מתעקל באי נוחות, "אני לא מאמינה שישנתי ככה" רטנתי, מבינה שנרדמתי עם הבגדים והנעליים. קמתי באיטיות, מביטה בשעון ומודה על כך שעוד מוקדם מספיק כדי לעשות מקלחת חמה. אני ממהרת אל המקלחת, מאושרת שאף אחד עדיין לא קם ושם לב אלי ונכנסת אל מתחת למים המים. עוצמת את עיניי וכל מה שראשי מצליח לחשוב עליו הוא עיניו הממגנטות של הזר האפל שפגשתי אתמול. הוא כנראה רוצח, שייך למאפיה האליטה השולטת באזור, הוא מסוכן, אני יודעת. אבל למה הראש שלי מצליח לדמיין רק את גופו על גופי, את עיניו על עורי. אני חייבת להפסיק.

עיניי נפקחות, מעירות אותי אל המציאות בה אני צריכה להגיע אל בית הספר החדש ממש עוד מעט. אני מתארגנת במהירות, אוספת את שיערי לזנב סוס שחור וארוך, וניגשת אל הארון לבחור בגדים. מה יעזור לי לבלוט הכי פחות? אני שואלת את עצמי ופונה לג'ינס שחור, חולצת צמר חמה שמתאימה למגפיי ולוקחת את תיק הצד השחור שלי. הבנתי שמקבלים את הציוד בבית הספר כך שאין לי יותר מידי לסחוב היום.

אני מסתכלת במראה, עיניי האמרלד הירוקות שלי נראות כהות מהרגיל בשל עייפות ניכרת ושפתיי התפוחות אדומות מהרגיל אחרי שנעצתי בהם את שיניי מהלחץ שאפף אותי. "את מוכנה?" אבי שואל ונכנס אל חדרי ואני מהנהנת. אם זה שאני לא בת לראש משפחת פשע לא יגרום להם להבחין בי, אז כנראה העובדה שאני מגיעה עם אחד המורים לבית הספר יעשה זאת.

אני מנסה להתנחם בעובדה שזאת שנתי האחרונה ללימוד ומתפללת שתעבור מהר ואוכל להמשיך בחיי. אני שומרת את מחשבותיי ומצטרפת לאבי ומדבר על כמה זה מרגש ובלה בלה בלה. הוא לא מבחין בסבלי  הטהור, אך אני מעדיפה את זה ככה, לפחות לא אצטרך להסביר יותר מידי. אני נוסעים במשך כמה דקות עד שאנחנו מגיעים לשערים ענקיים ממתכת שחורה וסביבם חומה נראה שנמשכת נצח. וואו, ראיתי את זה בתמונות, אך לא חשבתי שזה כל כך גדול. מאבטחים חמושים מכף רגל ועד ראש ניגשים אלינו, עורכים חיפוש מקיף ולאחר נצח מכניסים אותנו, ברגל. לא ייאמן שאפילו מכוניות אסור להכניס לכאן מחשש שינסו לדרוס מישהו. אפילו בדקו לנו טביעות אצבעות, באמת נצטרך לעבור את זה כל בוקר? אצטרך להגיע חצי שעה לפני כדי לא לאחר לשיעור הראשון.