עצרתי אותו, מתרחקת מעט ומבינה את גודל הטעות. "אנחנו לא יכולים" אמרתי במהרה, צופה במבט אדיש של פניו. "כי אני הזאב הגדול ואת מפחדת שאטרוף אותך?" הוא מגחך בציניות ואני מגלגלת את עיניי. "אתה לא הזאב, אתה הצייד וזאת סכנה שאני לא יכולה להרשות לעצמי" לקחתי צעד נוסף לאחור, מתרחקת מהצוק. "חשבתי שהצייד הוא טוב, הוא הציל אותה לא?" הוא שאל בבלבול, גורם לי לחייך בעצב כשאני חושבת על הדמיון. "הזאב תקף כי זה הטבע שלו, הצייד תקף כי זאת הייתה העבודה שלו" עניתי, מבינה שלא תמיד דברים הם מה שנראים. "אז את אומרת שגם להציל מישהו זה לא טוב" הוא נאנח בחוסר אמונה. "אני אומרת שאדם שבוחר בהרג כעבודה שלו הוא לא בן אדם לסמוך עליו, גם אם הוא הציל אותך פעם אחת" הסברתי, או ניסיתי לפחות.
"זאת דרך מאוד קודרת להסתכל על סיפור ילדים, את לא חושבת?" הוא הרים את גבתו בשאלה. "מהמקום שאני באתי סיפורי אגדות הן שקרים שמכסים על אכזריות גדולה. לפעמים זה נחמד, אבל מספיק מבט אחד כדי להבין שאושר זאת האגדה ולא הנסיך על הסוס הלבן" נשכתי את שפתיי, עוצרת את הדמעות כשנזכרתי בקייל.
"לא חשבתי שאת טיפוס פסימי כל כך" הוא לקחת צעד נוסף לקראתי. "אני לא פסימית, אני פשוט לא עיוורת למציאות" "לא נראה שאת מקבלת את המציאות ככה" "איך אפשר לקבל מוות כחיים? אנשים רצים, הורגים ונהרגים" כיווצתי את אגרופיי בכעס. אולי הוא לא הבן אדם לדבר איתו על זה, אך פי לא עוצר הפעם. "לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים" הוא אומר ואני מישירה אליו מבט. "המטרה, אתה יודע בכלל מה היא? או שאתה רץ לשדה הקרב כי מעולם לא שאלת?" "הטיול נגמר" הוא אומר לאחר שאלתי ותופס את ידי, מכניס אותי אל הרכב ונוסע בחזרה לבית הספר. הדרך שקטה. נראה שדבריי הכעיסו אותו, משהו בי מקווה שזה עורר אצלו משהו.
בכל זאת מדובר על היורש הגדול, הוא יהיה המנהיג יום אחד ואני מניחה שאם משהו שאמרתי יגרום לו לערער בשלטון של אביו, עשיתי את שלי. הרכב נעצר ליד הכניסה הגדולה של בית הספר ועיניי נעצרו על דמותו של דין שבדיוק יצא. "נראה שאת הולכת הביתה" איאן אמר לפתע וסובב את המכונית. לא התווכחתי, העדפתי לא לראות את דין.
"להתראות, אוליביה" קולו המחוספס של איאן העביר צמרמורת בגבי כשיצאתי מהרכב ומבטו הבוחן לא עזב אותי עד שנכנסתי אל ביתי. עליתי אל חדרי, צופה את זעמם של הוריי ברגע שיבינו שהברזתי מבית הספר, מעולם לא עשיתי את זה, אבל אולי זה יבהיר להם שהמעבר לכאן היה טעות.
הלילה עובר במחשבות. הורי אכן כעסו כמו שציפיתי, כך מה שלא ציפיתי לו היה להגיע לבית הספר ולגלות שאיאן לא נמצא כאן. אני מניחה שלמרות הפחד, הרגשתי הגנה מצידו. במיוחד עכשיו כשהשאיר אותי לחסדיו של דין ואליס שדאגו לאמלל אותי, כל אחד בתורו. שאר השבוע עובר גם הוא כך, שום שיחה, הגעה או מפגש כלשהו מצידו. אני מניחה שעליתי לו על העצבים. אולי הוא בחר לעזוב את בית הספר? זה קצת פתאומי, אבל זה לא אמור להפתיע אותי בהתחשב בעובדה שזה איאן קולינס, הוא עושה מה שהוא רוצה.
יום שישי בערב מגיע ותוך כדי צפייה בסרט משעמם הטלפון שלי מתחיל לצלצל כשמספר לא מוכר על הצג. "הלו?" שאלתי בחשד, מאוכזבת מעט כשעונה לי ולרי, הבחורה שישבתי לידה בשיעור בתחילת השבוע. "את חייבת לבוא למסיבה היום, מבטיחה שזה לא שום דבר גדול מידי, רק קצת אלכוהול והרבה יורשים חתיכים" היא אומרת וזה מרתיע אותי אפילו יותר. "תבואי לקצת זמן ואם לא תרצי להישאר אני אקח אותך הביתה בסדר?" היא שואלת ואני מהססת לרגע, תוהה אם איאן יהיה שם ובלי שאני שמה לב אני מסכימה.
ההורים שלי יקבלו התקף לב אם הם יגלו שאני יוצאת בערב ועוד בשביל מסיבה, זה לא ממש משהו שאנחנו רגילים אליו. התארגנתי מעט, לובשת ג'ינס, חולצת סריג פשוטה וסניקרס, מוודאה שהורי ישנים לפני שאני יוצאת מהבית בזהירות, מערערת בבריאות נפשי כשאני רואה את ולרי ומבינה שבחרתי לנסוע עם בת של מנהיג מאפיה למסיבה שבה יהיה כל בן או בת של יורד מאפיה חמושים ושיכורים.
"המסיבה לא בבית הספר ולכן שומרי הראש שלי איתי" היא מסבירה כשאני בוהה בשומריה הדרוכים. "זה כנראה הרעיון הכי גרוע בעולם, אבל בואי נלך" אמרתי ונכנסתי אל הרכב. הופתעתי מעט כשראיתי את המיקום שבחרו כשהתקרבנו אל אגם גדול. "נראה שהבגדים שלי לא בדיוק מתאימים" מלמלתי כשהבטתי בשמלות הצמודות שהבנות לבשו, זה לא היה מושקע מידי, אבל זה לא היה ג'ינס וסריג.
כמובן שהדבר הראשון שעיניי חיפשו אחרי איאן, אך במקום זה כמובן שנתקלתי בדין. "אמא ואבא הרשו לך ללכת עם כל הילדים הרעים?" הוא לועג לי ואני נאנחת בניסיון להתעלם ממנו, לוקחת כוס של מי יודע מה ונשענת על אחד העצים. כולם רוקדים או משתכרים או גם וגם, אבל אי אפשר להגיד שזה נראה כמו מסיבה חריגה מידי, אולי חוץ מהעובדה שיש כאן בערך מיליון שומרי ראש.
אני כמעט מתייאשת ומתכוונת ללכת לולרי כדי שתיקח אותי הביתה, אך עיני עוצרות על דמות שרירית ועיניים אפלות ואני נעצרת. כל גופי נשרף, נמשך לכיוונו. לא ראיתי אותו רק כמה ימים, אבל אני מרגישה כאילו זה היה נצח. למה אני בכלל רוצה לראות אותו? הוא הבחור הרע אוליביה, תצאי מהסרט הזה. הסתובבתי לכיוון השני, הולכת כדי להבהיר את עמדתי, אך מהר מאוד מוצאת את עצמי באזור חשוך ומלא עצים. "חיכית לי?" קולו השתוי של דין הגיח מאחורי. "כמו למוות" ירקתי בכעס, הולכת לאחור כשדמותו מדדה מעט משוכרה. "את תשברי לי את הלב בסוף" הוא מגחך בציניות ולוקח צעד נוסף לכיווני. "לא ידעתי שיש לך לב, אבל אני מוכנה לנפץ אותו לפני הסוף" חייכתי בעוקצנות לעצמי, לא מוכנה לצעדו האחרון, הוא מועד על גופי, ידיו על מותניי, מצמידות אותי לעץ שמאחורי.
"אני יכול להבין למה איאן כל כך מסוקרן ממך, את לוהטת" הוא נצמד ולוחש באוזני, בחילה ופחד עוברים בגופי כשאני מתחילה לנסות לדחוף אותי ממני. "תיזהר לא לקבל כוויה" אני רוטנת ומנסה לבעוט במפשעתו. אני לא מצליחה לפגוע בו יותר מידי, אבל הוא זז מעט לאחור וזה מספיק לי כדי לקחת כמה נשימות. "ההפתעות לא נגמרות איתך אה? אולי כדאי שגם אני אפתיע אותך" הוא מחייך ומצמיד אותי אליו פעם נוספת, מחפש את שפתיי ונעצר ברגע אחד.
"תן לי סיבה אחת לא לירות לך בראש עכשיו" קולו של איאן מציל אותי מהמצוקה ששקעתי בה. דמותו הגבוהה עומדת צמוד אלינו, מצמידה לראשו של דין אקדח, בדיוק לרקתו. "יש לי סיבה שלדעתי תמצא דיי מספקת" דין אומר בביטחון ואני מבינה מיד על מה הוא מדבר. הוא חושף בפני איאן מה שיכלתי להרגיש שנייה לפני כן. אקדחו של דין מוצמד לבטני התחתונה, מאתגר את איאן לירות ולראות מה יקרה....ידעתי שהמסיבה הזאת זה לא רעיון טוב.
***********
וואו אחרי מלא זמן שלא כתבתי פרק, חייבת לומר שהתגעגעתי ❤️
YOU ARE READING
העולם התחתון
Romanceבעולם בו ראשי העולם התחתון שולטים סכנה אורבת בכל פינה. הוא זה שקובע את החוקים, מסתורי, אפל ומשתק. לילה גורלי אחד משנה את המשחק וכלום לא נשאר אותו הדבר לאחר מכן. הוא מכיר רק הרס ומוות. תמימותה המתוקה קוראת לו לבוא, אך האם ישאיר בלבה הטהור הרס כמו תמ...
