העולם התחתון

פרק 4

גבי נצמד אל הבטון הקר ועיניי מחפשות אחר מפלט. אין אף אחד מלבדנו באזור וכוונותיו של איאן אינן ברורות. "מה את עושה פה?" הוא שואל לבסוף, פניו אדישות אך גופו דרוך, זה ברור שהוא כועס. "אתה לקחת אותי לכאן" אני מסבירה, לא מבינה לגמרי על מה הוא מדבר. "אני מתכוון כאן, בעיר הזאת, בבית הספר הזה" הוא מסביר בחוסר סבלנות וגוש נתקע בגרוני. לסמן את עצמי בתור בתו של המורה להיסטוריה זה הדבר האחרון שאני צריכה, אבל לא נראה שיש לי יותר מידי ברירות. "קיבלתי מלגה" עניתי בקצרה, מקווה שלא ישאל שאלות נוספות. עיניו קוראות את עיניי ופניו רוכנות מעט כדי להביט בי. "זה לא מקום בשבילך, את טרף קל" הוא יורק בקרירות ומתרחק מעט מגופי. למה הוא טורח להגיד את זה בכלל, מה אכפת לו. "אתה לא הטורף הראשי?" אני שואלת באומץ מאולץ וגבותיו מתרוממות. "אני כן, אבל אני לא אוהב טרף קל" הוא אומר במבט מעורפל. ככל שהשיחה ממשיכה ככה אני מבינה פחות על מה אנחנו מדברים.

"אז למה?" אני שואלת, מסתכלת על הדרך בה הביא אותי לכאן. הוא מביט בדרך ולאחר מכן עלי, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. "את מסקרנת אותי" הוא עונה, גורם לי לנשוך את שפתי בלחץ. החיים שלי נגמרו. למה לעזאזל אני מסקרנת מישהו כמו איאן קולינס. "למה עזרת לי באותו היום?" הוא שואל וצועד צעד אחד לקראתי. נשימתי נעתקת ופי מתייבש, הוא קרוב מידי. "כי היית צריך עזרה" מלמלתי בשקט, מתחננת בפניי גופי שיסיר את ההשפעה שיש לו עלי. "יכלתי להרוג אותך רק על החטטנות שלך" הוא טוען וצועד צעד נוסף, הצעד האחרון. גופו קרוב לשלי, כמעט נוגע. חסרה רק תנועה אחת כדי לסגור את הפער בינינו והרצון שיתקרב אלי הוא זה שמפחיד אותי יותר מהכל.

"אבל לא הרגת אותי" לחשתי, לא סומכת על קולי. נראה שהשיח המעורפל הזה רק מעורר אותו יותר. "עדיין" הוא מתקרב ולוחש באוזני. צמרמורת עוברת בגופי, אני מפחדת, אך חלק מגופי משכנע אותי כי הוא משקר. צד טיפשי מאוד לנוכח העובדות. עיניו מצטלבות עם עיניי לבסוף והוא לוקח צעד לאחור. "קחי" הוא מושיט לי את הטלפון שלי ואני נזכרת במאט. שיט השיחה שלנו התנתקה בשיא העימות, הוא בטח דואג. "תודה" לקחתי את הטלפון מידו, מציצה בחטף בכמות ההודעות ממאט.

אני מתכוונת ללכת, אך קולו עוצר אותי במהירות. "למי את נאמנה?" הוא שואל וגוש נוסף נתקע בגרוני. "המשפחה שלי מאז ומתמיד הייתה נאמנה למשפחת קולינס" אני עונה ברשמיות, מבינה שנכנסתי לנקודה אפלה. "לא שאלתי למי המשפחה שלך נאמנה, שאלתי למי את נאמנה" הוא חוזר ומדגיש את מילותיו, כמעט מאיים. למה הוא שואל אותי דבר כזה, אסור לו לשאול אותי את זה במתחם בית הספר. "למשפחת קולינס, כמובן" אני מנסה להישמע כמה שפחות מהוססת, יודעת שאסור לי לחשוף מה אני באמת חושבת. מבטו החשדני קורא את פניי, מנסה להבין את מה שפי אינו אומר. הפעם הצלצול הוא זה שמציל אותי מידיו.

"את יכולה ללכת" הוא משחרר אותי לדרכי, מבהיר שללא אישורו איני יכולה לזוז. רגליי נעו מהר, מובילות אותי אל הכיתה הבאה שלי. נאנחתי כשהתהלכתי אל עבר הכיתה, צופה במבטים שונים, כולם לעברי. הייתי אמורה להיות הילדה האנונימית שאף אחד לא מכיר. נכנסתי אל כיתת הכימיה על פי המפה שניתנה לי, עייפה מכל המדרגות שעליתי כדי להגיע אליה. "את יכולה לשבת כאן" קול גבוהה פנה אלי ועיניי מיהרו להביט בבחורה שחומת עור עם עיניים גדולות ושיער מסולסל בקפידה. לא זיהיתי אותה, כנראה היא בת של אחד מראשי המאפיה הפחות מוכרים. "תודה" חייכתי בנימוס והתיישבתי לצידה, ממקדת את תשומת ליבי במפה שבידי. "ולרי" היא הציגה את עצמה בפניי וחיכתה שאעשה כמוה. "אוליביה" עניתי עם חיוך קטן. היא האדם הראשון שהיה נחמד אלי כאן, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לסמוך על אף אחד כאן.