העולם התחתון

פרק 21

"אל תזוזי" איאן לחש באוזני. הרמתי את ראשי, צופה בו עם אקדח שלוף יורה כדור אחר כדור. הכאב באוזניי היה בלתי נסבל, הצרחות, הירי והצפצופים. אך לא היה לי זמן להתמקד בסבלי, הבטתי סביבי, מאט היה מכופף לידי וליד ולרי מאחורי כמה שולחנות, מסתתרים מהיורה וכל שאר האנשים צרחו וברחו בהיסטריה למעט כמה מאבטחים שניסו לנטרל את היורה. כל שנייה עברה כמו נצח, עד שבעיניי נתפס הבחור שראיתי קודם, זה שעמד ובחן את כולם, זה שהנהן לאפלה שנייה לפני שהיריות התחילו. הוא הביט בי מהפינה של החדר ולאחר מכן הרים את הטלפון שוב לאוזנו וברגע אחד הירי פסק.

לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהבחור הזה קשור לירי שהיה כאן. ברגע של חוסר מחשבה קמתי על רגליי, הולכת לכיוונו של הזר כשכולם קוראים בשמי בניסיון לעצור בעדי. לא לקח לו זמן רב לקלוט אותי ולהתחיל בבריחתו. לקחתי נשימה עמוקה, רצה אחריו בכל כוחי. הקור שרף את גרוני עם כל נשימה, אך לא עצרתי. הוא יצא מהווילה מיציאה אחורית לתוך יער חשוך, יודע בדיוק לאן הוא רץ. הפחד החל להשתלט עלי כשהאור נראה רחוק מידי. נעצרתי במקומי, לא מצפה שגם הבחור יעצר ויסתובב אלי.

הוא הביט מעלה, אל העצים ומשום מקום קפץ אדם לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש אל האדמה, אוחז בידיו רובה גדול, הצלף. ראשי הסתחרר כשהבנתי לאיזו צרה הכנסתי את עצמי. "לא היית צריכה להכניס את עצמך לזה" הבחור מהמסיבה אמר בקרירות והוציא את אקדחו, מכוון אותו אלי. "בבקשה" התחננתי, מרגישה את הדמעות נקוות בעיניי. בצלף עמד שם לכמה שניות והביט בי כשרוב פניו מכוסות במסכת סקי שחורה. הוא הושיט את ידו אל האקדח, מוריד אותו מטה ובדיוק אז עיניי נתפסו על עיגול נוצץ שהשתלשל מידו. האור סביבי לא היה חזק, אך אפשר לי לראות בדיוק מה זה היה. תליון זהב, בצד אחד הילה של מלאך וכנפיים ובצידו השני קלשון. ליבי נעצר והפעם זה לא היה מפחד.

פתחתי את פי, מתכוונת לשאול מאיפה הוא השיג את זה, אך צליל ירי חזק נשמע באוויר. הם הביטו אחד בשני, מסתובבים ורצים במהירות האפשרית לפני שמישהו יגיע. "לא! אל תלך!" צרחתי ונפלתי על ברכיי כשדמעות החלו לשטוף את פניי. "אוליביה! את בסדר?" קולו של איאן נשמע ולאחר מכן הוא הופיע מולי, כורע על ברכיו מולי. "למה את בוכה? הוא פגע בך?" איאן שאל וחיפש סימן בגופי לפציעה כלשהי. לא עניתי, כל מה שהיה בראשי זה התליון, התליון של אחי קייל. לא ראיתי את התליון הזה מהיום שהוא נרצח, הוא הכין אותו בעצמו כשהיה בן 14 וזאת בדיוק הסיבה שאני יודעת שלא יכול להיות תליון זהה נוסף.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בלי להגיב כי כשהרמתי את הראשי ראיתי שגם מאט וגם דין נמצאים שם יחד עם המון שומרים סביבם. "אוליב, מה קרה?" מאט התכופף אלי ולא יכלתי להחזיק את עצמי יותר, התרסקתי על חזהו, נותנת לו לעטוף אותי בידיו ולנחם אותי. "אף פעם לא ראיתי אותך ככה" הוא לחש וחיבק אותי חזק. התנתקתי מחיבוקו בעדינות, נותנת לו לעזור לי לקום על רגליי ומביטה באיאן שהיה נראה על סף טירוף. אני מניחה שהוא עצר את עצמו מלהכות את מאט שהעז לחבק אותי, אך המבט שהופתעתי לראות היה דווקא של דין. הוא היה נראה כועס ומודאג, משהו שאף פעם לא ציפיתי לראות כשהוא מביט בי.