העולם התחתון

פרק 22

הרכב נעצר ושקט שרר. אנחנו לא יודעים מי מסתובב ברחובות כרגע בחיפוש אחר דם וזה הופך הכל למסוכן יותר. "תורידו אקדחים, זה מר קולינס" השומר הראשי קרא בפקודה ושניות אחדות אחרי הופיע מולנו לא אחר מאשר אלכסנדר קולינס. "מה אתה עושה פה?" איאן שאל, עדיין לא משחרר את אחיזתו בי. "מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה? אנחנו שניות ספורות לפני מלחמה ואתה ומטייל ברחובות עם בחורות." אלכסנדר רטן והביט בי בזלזול. כעס מילא את גופי, אך לא היה באפשרותי להראות את זה בשום צורה . "אני לא מטייל בשום רחובות, אני בדרך הביתה" איאן ירק בניסיון לשמור על כבודו של אביו. "אנחנו צריכים להתכונן, תוציא את הבחורה מכאן ותיסע ישירות הביתה" אביו פקד עליו וחרדה החלה למלא אותי. מה אם הוא יקשיב לאלכסנדר וישאיר אותי כאן בדיוק לפני שהרחובות מתמלאים בדם?

"היא באה איתי" הוא קבע בלי היסוס ואביו נעצר. "זאת לא הייתה בקשה איאן, זאת הייתה פקודה. נתתי לך לשחק בבית ספר יותר מידי זמן" אלכסנדר נאנח באכזבה ואיאן נדרך. "אני מניח שזה אומר שאני מסרב פקודה, אבא" הוא ענה בביטחון, לא מראה שבריר של חולשה. אלכסנדר נראה מופתע ואפילו קצת מודאג, אני מניחה שאיאן לא סירב פקודה בעבר, בטח לא בגלל בחורה. נראה שהוא התלבט לרגע, אך לבסוף הנהן והסתובב, חוזר בחזרה לרכבו.

אני בספק שאלכסנדר קולינס יוותר בכזאת קלות, אפילו לבנו היחיד. הרכב החל לנסוע בשקט מתוח אל ביתו של איאן. לא ידעתי איך להגיב לכל מה שקרה, במיוחד לא על הדרך שאיאן בחר להגן עליי. זזתי קצת באי נוחות, זוכה לאחיזה חמה יותר מצידו של איאן. הרמתי את ראשי אליו, רואה שמבטו נעול, הוא לא מביט בי ורק אוחז בי בחוזקה. ליבי כמובן בוגד בראשי וחמימות מתפשטת בגופי כשאני מרגישה שאין מקודם אחר בעולם שהייתי רוצה להיות בו כרגע. התנחמתי בין ידיו בנסיעה הקצרה וחששתי מהרגע שנגיע אל ביתו. יש לי תחושה מאוד לא טובה לגבי מה שעומד לקרות כאן הלילה.

כשיצאנו מהרכב אל הקור יחד עם אנשיו של אלכסנדר, יכלתי להרגיש את המתח באוויר. נכנסנו פנימה ואיאן דאג להישאר לצידי כשכולם התכנסו בסלון הגדול. "אנחנו צריכים לדבר על המהלכים להלילה, רק אל תגיד לי שהיא תישאר איתנו גם לזה" אלכסנדר חיכך בציניות מרירה. "אני אצטרף עוד כמה דקות" איאן קבע, מתעלם מהערתו של אביו ולוקח את ידי. הוא הוביל אותי אל דרך מוכרת, הדרך אל חדרו והכניס אותי פנימה. "אל תצאי מפה עד שאני חוזר, אוקי?" הוא שאל בכדי לוודא שהבנתי ואני מהנהנת מעט, תוהה למה הוא צריך להחביא אותי בחדרו ומה בדיוק עומד לקרות הלילה. לאחר מכן הוא שחרר את ידי ויצא מהחדר.

נשפתי אוויר שלא ידעתי שהחזקתי בריאותיי. "אני לא מאמינה שכל הטירוף הזה קורה" מלמלתי לעצמי כשהתיישבתי על המיטה, נזכרת בפעם האחרונה שהייתי כאן ומכסה את פניי. ההורים שלי הולכים לחטוף התקף לב כשלא ימצאו אותי בבית. תהיתי אם כדאי לי לשלוח להם הודעה, אך לא באמת ידעתי מה לכתוב ואין להסביר את הסיטואציה בצורה שלא תישמע גרועה יותר.