העולם התחתון

פרק 24

לקחתי נשימה עמוקה, מבינה שלא אוכל להתחמק מלתת לאיאן תשובתו. "אני ואביך היינו מאוד לחוצים כשהיית בפנים, זה הכל" שיקרתי וחיוך מרוצה עלה על שפתיו של אלכסנדר. שמרתי על סודו ובכך גם על חייהם של קרוביי. איאן הביט בנו בספק, אך לא ניסה לדלות מידע נוסף. "כשהרופא יאשר ניקח אותך הבית" אלכסנדר אמר, משנה את הנושא וזוכה להנהון קר מאיאן לפני שהוא יוצא מהדלת למשאיר אותנו לבד.

"זה היה הערב הכי ארוך בחיים שלי" נשפתי, לא מאמינה שעברנו כל כך הרבה דברים בזמן כל כך קצר. "אנחנו עוד נדבר על הערב הזה וכל מה שעשית בו, אבל כרגע תני לי להנות" הוא מנפנף וזז מעט במיטתו, מפנה מקום ומושך אותי אל חיבוקו. "מישהו יכול להיכנס" רטנתי וניסיתי להתשחרר מאחיזתו מבלי לפגוע בו. "אל תדאגי, האקדח ממש פה ליד" הוא ממלמל לתוך אוזני ומצמיד אותי אליו אפילו יותר. גיחוך נמלט מפי לאור תגובתו הקיצונית, אך הפעם לא נלחמתי בו יותר. הקרבה אליו הוא משהו שרציתי יותר מכל, בעיקר אחרי הערב שכמעט איבדתי אותו. אני מניחה שלא משנה כמה ננסה להתרחק, בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו בזרועות אחד של השנייה. 

חום גופו של איאן גרם לי להרגיש אחרת, מוגנת ושלווה. ידו האחת ליטפה את שיערי כשידו השנייה אחזה במותני. הרמתי את מבטי אליו, הולכת לאיבוד בעיניו הכחולות כמו תמיד אך לא נעצרת הפעם. הוא רכן קדימה, מעביר את ידו משיערי לעורפי ומצמיד את שפתיו בעדינות מפתיעה לשפתיי. משהו שונה בנשיקה הזאת, עדין יותר וגם ההרגשה בגופי היא אחרת, בוערת יותר ומלאה ברגש שכבר למדתי לפענח. לשונו החליקה פנימה, מעמיקה את הנשיקה יותר ויותר, ידיו אחזו בי בעוצמה ושפתינו נעו בעוצמה. ידו ירדה מטה ממותניי אל יריכיי, מרימה אותה אל מעל למותניו ומבעירה את האוויר. "איאן" גנחתי לתוך שפתיו, רק גורמת לגופו להשתוקק יותר. לא התכוונתי לעצור אותו הפעם, לא רציתי לעצור בעצמי כשידו החלה להחליק לחלקו הפנימי של יריכיי וכל חלק בי בער בתשוקה אליו. אך הרגע נקטע בחדות כשדלת החדר נפתחה והפכה את הרגע המדהים הזה לרגע הביך בחיי. לחיי התלהטו במבוכה. התרחקתי במהירות מאיאן, יורדת מהמיטה ומסדרת את בגדיי מול הרופא חסר האונים. "נו באמת" איאן גנח בכעס ונעץ בו מבט יוקד. "אני מצטער להפריע מר קולינס, רק רציתי לעדכן שאתה משוחרר לביתך. אני ואחות מהמרפאה נדאג כמובן להיות בסביבת האחוזה לוודא שאתה מחלים כראוי" הוא מודיע בחוסר נוחות ומחכה לאישורו של איאן. "תודה דוק" זה כל מה שהוא מקבל לפני שהוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת. 

"אני לא  מאמינה שזה קרה עכשיו" נשפתי, אדומה מבושה. "גם אני לא מאמין שהוא הפריע לנו באמצע" איאן רטן, זוכה לגלגול עיניים מצידי. "אבל הצד הטוב זה שתכף נוכל להמשיך את זה בחדר שלי בלי שום הפרעה" הוא מוסיף ואני מכווצת את עיניי בבלבול. "אני לא יכולה לבוא איתך הביתה" קבעתי ומבטו המשועשע נמחק במהירות. "מה זאת אומרת?" הוא שאל, לא בטוח איך להגיב לתשובתי. "אני צריכה לחזור הביתה, ההורים שלי בטח מתים מדאגה. הייתי צריכה לוודא שאתה בסדר ועכשיו משחררים אותך הביתה, אז אני יכולה ללכת" עניתי, מתיישבת על המיטה בה שכב בתקווה שזה ירכך את הבשורה. "הבית היחידי שאת הולכת אליו כרגע זה הבית שלי אוליביה" הוא מנסה לשמור על קור רוח, אך שנינו יודעים לאן השיחה הזאת עומדת להוביל.