עננים של אושר

פרק 7 - חלומות ורודים

"לֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע."
{איוב מ"ב, ג'}

—♡—

מנורות שנדליר היו תלויות על התקרה וקירות השמנת היו מעוצבים בצורה מעודנת עם עיטורים שהעניקו נופח אלגנטי למסעדת היוקרה שהייתה בלב ירושלים. הקיר שמאחורי בר המשקאות היה בעיצוב של אבן ירושלמית והעניק אווירה כותלית, טהורה וייחודית שתאמה את העיר שנחשבה לעיר הקודש של ישראל.

עקביי נקשו על המרצפות המבריקות להחריד, שיכולתי לראות דרכן את השתקפותי, והעברתי את מבטי במראה שהייתה תלויה במבואת הכניסה למסעדה; נראיתי מדהים ולא התביישתי להודות בכך.
כיאה למסעדת גורמה, הלבוש היה צריך להיות לא פחות ממושלם. לגופי נצמדה שמלה אדומה שהדגישה את קימוריי, שיערי היה אסוף לקוקו נמוך והדוק, והמסקרה השחורה שהדגישה את ריסיי יחד עם האודם האדום שנמרח על שפתיי – השלימו את ההופעה.

בחנתי את הסועדים שפטפטו ביניהם במן שקט לא-רגיל בזמן שהמארחת המפונפנת ליוותה אותי אל השולחן שבו חיכו לי הוריי; נשים לבשו שמלות מעוטרות ויוקרתיות וגברים לבשו חליפות של חברות גדולות ומוכרות ברמה עולמית. האמת, אהבתי את המסעדות הפלצניות האלו. היה בזה משהו נחמד, טעמתי דברים שלא הייתי טועמת במסעדה רגילה, האווירה הייתה שונה ואמנם לעיתים היו סועדים לא חביבים אבל כל עוד הם לא הפריעו לי זה לא באמת עניין אותי.
האווירה הייתה מיוחדת והאוכל היה משובח. לא הייתה לי סיבה הגיונית לא לאהוב את סוג המסעדות הזה, וקצת הרגיז אותי שלאהוב מסעדות גורמה נהיה דבר לא מקובל בחברה, שאם בחורה אוהבת מסעדות יוקרתיות זה הפך לסימן שהיא עשירה פלצנית, שמבזבזת כסף כאילו אין מחר. במקום לראות את זה בתור בחורה שאוהבת להתנסות בדברים שונים, להכיר דברים לא הכירה קודם;  סוגי טעמים, מאכלים ומסעדות.

"ערב טוב," בירכתי את ההורים שלי בחיוך מתוק והתיישבתי על הכיסא עם הגימור המיוחד שהיה בסמוך לשולחן העגול, ואז אבא בירך אותי בברכת שלום דומה ולגם מהמשקה שהיה בכוס הזכוכית שלו.

בכל יום שישי אמא, אבא ואני, נהגנו לצאת למסעדה שווה בתל-אביב ולהעביר ביחד את ערב שישי. לפעמים ויתרנו על זה ואכלנו בבית ארוחת ערב פשוטה ואז ראינו סרט, והיו פעמים שכל אחד פנה לעיסוקיו. ערבי שישי לא היו עבורינו עניין גדול.
בשישי הזה החלטנו לקבוע למסעדה בירושלים ולא בתל-אביב כבדרך כלל, כדי שלאחר הארוחה אמא ואבא יבואו לראות את הדירה החדשה שלי. עדיין לא יצא להם לבקר בבית שלי ולראות אותו מוכן ומסודר, ולא במצב שהוא ריק או מלא בברדק.

״איך בבית החדש?״ אמא שאלה בהתעניינות. ״את מסתדרת?״ עיניה הביטו בי בחום ודאגה והיא ליטפה את ידי בעדינות בזמן שלגמתי מהקוקטייל שהזמנתי. עדיין היה לי קשה להתרגל לדאגה שלה, זה היה לי משונה ולא הכרתי אותה בצורה כזו. כאילו ששרי רוזן גילתה את החוש האימהי שלה מאוחר מדי, אחרי שעברו עשרים ושש שנים מאז הפכה לאמא בפעם הראשונה, ועשרים וארבע שנים מאז שאני נולדתי.