עננים של אושר

פרק 5 - ללכת עם הלב

"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת
כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ.*"
{קהלת ב', י"ג}

—♡—

הייתי במרדף אובססיבי וטפשי אחר האושר. זה היה דפוק, הרי אושר הוא לא דבר חומרי שאפשר לאחוז בו או לראות אותו, אבל ניסיתי למצוא אותו כאילו שאנחנו משחקים במחבואים או בתופסת.
רציתי לחוש בו בצורה הכי ממשית שאפשר אבל לא ידעתי היכן הוא והאם הוא קיים. זאת הייתה הרגשה מוזרה שגרמה לי מועקה ואחרי שבוע של התאקלמות בירושלים החלטתי להתחיל לשחרר ולהתפקס בלסדר לעצמי את החיים שהחלטתי לבלגן ולעשות להם ריסטרט.

הייתי בחורה של אינטואיציות. אהבתי להקשיב לקול הרגש, לתחושת הבטן שכיוונה אותי הכי טוב, וזאת למרות שאבא תמיד אמר לי להקשיב רק לראש, לקולות ההיגיון.
בהמון מקרים אבא ואני היינו הפכים גמורים אבל משום מה בחרתי ללכת בדרכו. הקשבתי לו בהמון סיטואציות עד שהוא נלחם ברגש שלי – בלב.
במלחמה מול הלב; אבא לרוב הפסיד כי הייתי טיפוס שקשה לו ללכת בניגוד לרגש. מצאתי עצמי משקיטה אותו לא מעט פעמים ונותנת להיגיון להוביל אותיה כמו בבחירת מקור הפרנסה שלי. הרי מה שרציתי בחיים זה להיות אמנית ולא כתבת בעיתון דיגיטלי.
גם ליצור כתבות עם תוכן מרתק זה סוג של אמנות מפני שבשביל לשאול את המרואיין שאלות טובות זקוקים למעין יצירתיות, למצוא את השאלה הנכונה והטובה שתשיג מידע עסיסי ותגרום לעניין בכתבה. אבל זו אומנות יותר פרקטית, טכנית – לכתוב בדיוק מה שאומרים לי. אין יותר מדי מקום לטעויות או מה לשנות, הרי המילים שנכתבו בכתבה באו מפי המרואיין.

היצירתיות שאני דיברתי עליה והשתוקקתי להתפרנס ממנה הייתה אמנות מסוג אחר. זו ההרגשה החופשית והלא–רובוטית של יד היוצר; לצייר, ליצור דברים שבאים מתוך האני הפנימי שלי, מתוך רגש. לזרוק את מה שאני מרגישה מבלי שמישהו ישלוט בי כמו בובת מריונטה ויכתיב לי מה לעשות, מה ליצור.

יום ראשון הגיע ובישר על שבוע חדש שהתחיל עתה. התרגשתי קצת לקראת היום שעמד בפניי. זה היה יום עמוס והיו לי המון דברים להספיק אולם חיכיתי לעומס שיעסיק אותי.
הייתי זקוקה לכל דבר שיעזור לי להשתחרר מהמחשבות המעיקות על תומר וארוסתו, ועל החתונה שתתקיים לקראת סוף השנה. עברו מספר ימים מאז הגילוי המרעיש וזה עדיין הצליח להעסיק לי את המחשבות ולא לשחרר ממני, אולם התעודדתי כששמתי לב שככל שהימים חלפו חשבתי על זה פחות וחזרתי למסלול חיי – שתומר לא היה חלק ממנו.

קיוויתי שאעמוד בזמנים שהקצבתי לעצמי להיום. הבוקר שהתחיל בעריכת כתבה לפני שעברה לעריכה חיצונית, התקדם לבדיקה אחרונה של חומרי הראיון שלי עם המתאבק והמשיך לראיון איתו. הייתי לחוצה והתפללתי ליקום שזה יהיה הראיון הטוב ביותר שלי, אחד כזה שיגרום לאבא לגמוע את רוקו לאחר שחשב שאפשל מרוב עיסוקים. רציתי להוכיח לו שאני יכולה, שאני מסוגלת להכל; ואולי גם רציתי להוכיח זאת לעצמי.