עננים של אושר

פרק 14 - ריח של שישי

״אנשים בכל העולם חושבים שאושר הוא עניין של מזל, משהו שיכול לנחות עליהם בהפתעה כמו מזג אוויר נאה, אם הגורל ישחק להם. אבל אושר לא עובד ככה. אושר נובע ממאמץ אישי. נלחמים בשבילו, חותרים אליו, מתעקשים עליו, ולפעמים צריך אפילו לנסוע לקצה העולם כדי לחפש אותו.״
{״לאכול, להתפלל, לאהוב״ אליזבת גילברט}

—♡—

ריח של שישי היה באוויר הטהור של ירושלים. העיר הייתה פקוקה וריח הבייגלה שמילא את רחובות ירושלים גרם לבטן שלי לקרקר מרעב כשהייתי בדרכי לפנימיית גן חיים.

שמחתי שרות המנהלת נתנה לי אישור להגיע בשישי. הלימודים ארכו שעתיים בלבד ושאר היום הוקדש לנקיונות. הגעתי כמה דקות לפני שהבלאגן התחיל ולא ידעתי כמה זה היה נכון להגיע דווקא ביום שמצחצחים את הפנימייה, שנאתי לנקות ונגעלתי מסמרטוטים ואבק.

הילדה הקטנה עם השיער הבלונדיני הארוך שהיה קלוע בצמה קפצה עליי בשנייה שהגעתי לפנימייה וחייכה אליי בשמחה.

"ליב-לוב, מה שלומך נסיכה?" התעניינתי והיא הרימה את ראשה אליי, עיניה הכחולות שנראו כמו אוקיינוס עז הביטו בי והיא השיבה בביישנות שהכל בסדר וסיפרה לי שקבלה תשעים וחמש בבוחן שהיה בחשבון. "אני גאה בך! כל הכבוד," עניתי בחיוך.
ליב הייתה ילדה חכמה והבנתי שהיא הגיעה לפנימייה לפני שנתיים, לאחר שאבא שלה נפטר ממחלת הסרטן ואמה איבדה את זה לגמרי ולא הייתה מסוגלת לטפל בה עוד. היא שקעה בדיכאון עמוק והמשפחה המורחבת לא יכלה לטפל בליב הקטנה; הסבא והסבתא מבוגרים וחסרי יכולת, ובקשר לשאר בני המשפחה לא ידעתי יותר מדי. עם כל העצב שבדבר, שמחתי שהילדה הקטנה מצאה מקום חם ואוהב בפנימייה שלנו.

אחזתי בידה הקטנה והעדינה ונכנסנו יחד פנימה לברדק אחד גדול כאילו שמדובר במלחמת עולם. כולם נעו מצד לצד, רוי אחזה בדלי שחור מלא במים ונוזל לניקוי וצעקה על איזה ילד שלפי דבריה התמהמה ותכנן לברוח ולהשאיר אותה לנקות לבד את המועדון, שכלל בין היתר את פינת הפופים והסנוקר. היא נטפה זעם ולא הייתה פראיירית, לא תכננה לתת ליובל לברוח ולהותיר אותה לבד בניקיונות.
היה המון רעש מסביבי ובעיקר צעקות, כולם נכנסו למצב-רוח קרבי כאילו שיוצאים למלחמה, כשבמקסימום המלחמה היא נגד החיידקים והאבק שהצטברו. ובין כל הבלאגן המטורף הזה שבדרך-כלל היה מתריע אותי, הרגשתי שהגעתי הביתה; כאילו שהגעתי למקום שלי למרות הכל. ליב נעלמה כאשר אחת המדריכות קראה לה לבוא איתה ותחושת גועל טפסה בגרוני כשסמרטוט מסריח מצא את מקומו בידי. עיוותי את פרצופי וגאל ששם לב לכך פרץ בצחוק מתגלגל.