עננים של אושר

פרק 1 - אושר מדומה

"האושר לא במרחקים ולא מעבר לים,
כי אם בתוך ליבו של אדם פנימה."
{הרמב״ם}

-♡-

אושר זו מילה גדולה בעלת משמעות עצומה. להיות מאושר זה לקום בבוקר עם חיוך ובהתרגשות כי יום חדש נפתח וללכת לישון כשההתרגשות מהיום שעבר מהדהדת, יחד עם ציפייה ליום שיגיע למחרת.

האושר שלי היה מדומה באפלה הסתומה. הוא היה קיים. אבל הוא לא היה האושר המושלם כפי שרציתי וחשבתי שהוא יהיה. היה בי חור שחיכה להתמלא בשביל שהאושר יהיה קיים בצורה הכי טהורה ושלמה.

משהו היה חסר בשביל שארגיש שהאושר הזה הוא אמיתי באמת, אושר שלם בלי שום חסר - אושר נצחי ולא רגעי.

חיכיתי למצוא את הדרך למלא את החור שחשתי בליבי אולם לא ידעתי היכן להתחיל לחפש את החלק שישלים את הפאזל בלב שלי ויוביל אותי אל האושר השלם. לא האושר שמדומה באפלה.

הבטיתי דרך החלון על העננים שצבעם היה לבן עדין והעניק תחושה של רוגע ושל התחלה חדשה בפתח, דף חדש ונקי שנפתח זה עתה. ההתרגשות צפה בי כשהעברתי את מבטי אל הרחוב הסואן. הרכבים עמדו זה אחר זה בפקק שנוצר ברחוב הצר וצפצפו בחוסר סבלנות כאשר חיכו להתפנות מהרחוב ולהמשיך בנסיעתם, אבל זה לא הפר את שלוותי. הריח של ירושלים אפף באפי; אלו היו ריחות של מאפים ואוויר נקי שמעולם לא נשמתי בתל-אביב, ושמחה של התחלה חדשה זרמה בעורקיי.

״זה הארגז האחרון," קול נשמע מאחוריי בליווי כחכוח גרוני קל ועורר אותי ממחשבותיי. סובבתי את ראשי והבטיתי באחד המובילים שהניח את הארגז החום על אחד מהארגזים הגדולים שהוצבו בערימה שסודרה אחד על השני, כמו חיילים שעומדים זקופים בטורים ישרים במסדר.

הוא החזיר אליי את מבטו, חיוכו העייף הופנה אלי בעוד טיפת זיעה נטפה על מצחו והתווספה לזיעה שנעטרה על פניו. הנהנתי בהבנה כשחיוך קטן ומוקיר עלה על פניי, ״תודה רבה.״
העבודה היעילה שלו ושל חבריו לעבודה, גרמה למעבר הזה להיות פחות מייגע משחשבתי שיהיה, הם תקתקו את המעבר הזה ושמחתי שככל הנראה אספיק לסדר היום את רוב הארגזים ולהניח כל דבר במקומו.

ליוויתי את המוביל אל דלת הכניסה וסגרתי אחריו את הדלת. נשענתי עליה ונאנחתי בהתרגשות.
לא היה הסבר הגיוני מה גורם לבחורה תל-אביבית שלא מאמינה באלוהים ורגילה שעושים בשבילה הכל, לעבור לירושלים - העיר הכי טהורה שצועקת דת; לעבור לגור לבד בבית שבו היא צריכה לעשות בעצמה את כל מה שהיא לא יודעת לעשות. גם התשובה שלי לא הייתה הגיונית למדי, אבל הייתי צריכה שינוי, רציתי שינוי.
הרגשתי שאני צריכה אווירה שונה מהאווירה הצפון תל-אביבית המוכרת, שנמאס לי לחיות באותו מקום ולהיות צמודה להורים שלי, ושהגיע הזמן לעזוב את הקן ולמצוא את עצמי מחדש; להשתחרר מתחושת המחנק שחשתי במקום שבו הייתי אמורה להרגיש הכי משוחררת.