עננים של אושר

פרק 11 - שינוי

"הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם."
{חז"ל}

—♡—

הגעתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך והדירה הריקה שלי פגשה אותי. הכלים מילאו את הכיור, על הספה הייתה זרוקה שמיכת טלוויזיה וחלק מכריות הנוי שנחו על הספה באלתור נפלו על הרצפה. שולחן העץ שבסמוך לספה היה מלא בכלים שלא טרחתי להניח בכיור וממש לא רציתי לחשוב איך הכיור נראה. הדירה הייתה בכאוס נוראי. החלל כולו היה נראה כמו תפאורה לסצנה מסרט על רווקה ממורמרת שלא עושה עם עצמה כלום, על-אף שעשיתי המון ביומיום ולכן כשהגעתי הביתה נותרתי חסרת כוחות; לא היה לי כוח לעשות מעבר לאכילת ארוחת ערב, להתקלח ולישון.

בימים האחרונים בקושי הייתי בבית, וכשהייתי לא עשיתי בו יותר מדי. הרגיש לי שלא נהניתי עדיין מירושלים. מאז שעברתי הנה לא יצאתי אפילו פעם אחת לראות את העיר ובאיזשהו מקום זה היה עצוב. הזמן חמק מידיי ולא נהניתי מהחוויה הראשונית בעיר החדשה שלי; לא חקרתי את הסביבה החדשה שלי, לא הכרתי מקומות שרק ירושלמים מכירים וגם לא יצא לי להכיר אנשים מעבר לשכנות מהקומה שמעליי ולשכן עם הפודל שפגשתי ערב אחד כאשר חזרתי מהעבודה והוא חזר מטיול עם הכלב הקטן והמתוק שלו. אפילו ליטפתי אותו.

זה היה לי קצת עצוב שבאיזשהו מקום נשאבתי לטירוף של המציאות היומיומית; להספיק את כל המטלות שאני מחויבת אליהן ואז להגיע לדירה עייפה ואפילו לא להנות ממנה ומהמעבר לעיר אחרת, לעיר החדשה שלי.
תאיר הייתה אמורה לבוא לישון אצלי וחשבתי שכדאי שעד שתגיע אתחיל לסדר קצת את הבית. היא הייתה באזור בגלל שעשתה יום כיף בירושלים עם אמא שלה ועם הדודה שחגגה היום את יום הולדתה, וחשבתי שאולי זו הזדמנות מצוינת לנצל את העובדה שמחר יום שישי ושתינו לא עובדות, כדי להכיר את ירושלים.

שמתי פלייליסט שירים של עידן רייכל, אספתי את שיערי לקוקו והתחלתי לסדר את הבלאגן. קיוויתי שהמדיח שהזמנתי יגיע בתחילת השבוע הבא ושזו תהיה אחת מהפעמים האחרונות שאני שוטפת את הכלים באופן ידני, כי זה היה מסריח וסבלתי מכל רגע. באיזשהו שלב כבר נכנסתי למוד של סידור והחלפתי את המצעים הלבנים במיטה הזוגית והענקית שלי במצעים בצבע ורוד בהיר ועדין עם עננים לבנים שהזכירו לי עד כמה בא לי להכנס למיטה ולא לקום עד מחר בצהריים. נערתי את הספה בסלון ונגבתי את שולחן העץ. הדפיקות בדלת גרמו לי לעצור את טאטוא הבית ולהתקדם לכניסה, תאיר הופיעה כשפתחתי את הדלת וחייכה את החיוך המלאכי והיפה שלה.

״כמה שהתגעגעתי, נוּנה שלי.״ היא עטפה את ידיה סביב גופי וטבעתי בין גופה הרחב בחום, עצמתי את עיניי והתמסרתי לחיבוק הגעגועים שלנו. מבחינתי, תאיר לנצח תהיה החברה הכי טובה שלי והנפש התאומה שלי. גם כשאנחנו לא נפגשות בכל יום כאשר שתינו עסוקות בסדר היום הקבוע שלנו, אני יודעת שברגע שאזדקק לתמיכה היא תהיה הראשונה להתייצב – לא משנה כמה היא תכעס עליי וכמה ימים לא נדבר, היא גם תהיה הראשונה שאתקשר אליה ואחפש את זרועותיה.