עננים של אושר

פרק 8 - יום שלישי

"תִּצְטָרֵך הַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן לְהֵרָגַע, וְלַעֲסֹק בִּמְנוּחַת חוּשִׁים, כְּמוֹ הַהִסְתַּכְּלוּת בַּצִּיּוּרִים וּבַדְּבָרִים הַנָּאִים,
עַד שֶׁתָּסוּר מִמֶּנָּה הַלֵּאוּת."
{הרמב"ם}

-♡-

ימי שלישי הפכו ליום האהוב עליי בשבוע. זה היה יום מרענן שנהג להכניס אותי לפרופורציות. חזרתי ממנו הביתה בערבים מלאה בכוחות חדשים ובכל שבוע מחדש חיכיתי שהיום הזה יגיע, כדי שאני אלך לפנימיית גן חיים, אראה את הילדים הקטנטנים שעטפו אותי בחיבוקים ואז אצחק עם הנערים שהחליקו איתי כיפים כאילו שאני אחת מהחבר'ה שלהם. אהבתי את זה, נהניתי מזה.

הפעם כשהגעתי לפנימייה הצטיידתי עם ארגז מלא בפירות וירקות. זה הצחיק אותי, הרגשתי לרגע כאילו שעשיתי הסבת מקצוע לירקנית. החלטתי שהיום הפעילות תהיה ציור של פירות וירקות אז על- הבוקר; עוד לפני ששתיתי תה ונסעתי לעבודה, עברתי אצל הירקן שהיה בקצה הרחוב שלי. יצאתי משם עם קנייה שבקושי הצלחתי לסחוב אבל הייתי בטוחה שזה יהיה שווה את כאב הגב שהיה לי והידיים שקצת נתפסו מהמשקל הרב שנשאתי בהן.

לא הייתי בכושר בכלל. שנאתי התעמלות והעובדה שהגוף שלי לא היה זקוק לזה כדי להיות מעוצב, רק גרמה לי לראות את הדבר הזה כמיותר לחלוטין. הרגשתי בנוח עם הגוף שלי איך שהוא היה, כך שספורט לא היה מצרך רצוי בחיי.
פחות הבנתי את האנשים שטענו שספורט עושה טוב לנפש שלהם ובעיקר לא הבנתי איך אביאור סלומון נהג לעשות ריצה בכל בוקר, ועוד בחלק מימות השבוע ללכת לאימונים נוספים בהמשך הבוקר או אחר הצהריים. קראתי על לוח האימונים שלו כשעשיתי תחקיר עליו. המחשבה לקום כל בוקר לריצה ולהמשך תרגילים שכללו הרמת משקולות ששקלו כמעט כמוני, עוררה בי רצון לקפוץ מגג הבניין שלי, שאפו לאביאור על ההתמדה וכוח הרצון שלו.

"מה, עדן?" הקול של לידור העיר אותי ממחשבותיי. הוא צץ בדיוק בתזמון המושלם כשנכנסתי בשערי הפנימייה, לאחר שחייכתי אל השומר החביב שבכניסה והתחלתי להתקדם לכיוון הבניין.

"מה, לידור?" החזרתי באותה נימה ונעמדתי מולו.

הוא כיווץ את עיניו לנוכח ארגז הירקות שאחזתי בשתי ידיי. "אנחנו לא משק חקלאי פה, נשמה. מה זה כל זה?" הוא שאל בבלבול עם הטון הערסי שלו ולקח את הארגז ממני, בדיוק שהרגשתי שעוד רגע ידיי ינשרו מרוב כובד והבנתי שאולי לקחתי רחוק את הפעילות שתכננתי היום לשתי הקבוצות.

חייכתי אליו בהוקרה והתקדמנו אל הבניין. "היום נצייר פירות וירקות," הודעתי לו חגיגית והוא גיחך מההתלהבות שלי. לידור היה ערס מצוי, הוא היה בן שבע-עשרה וכבר לאחר ההיכרות הראשונית בינינו הוא היה זה שדאג להפוך אותי לאחת מהחבר'ה ולשחרר אותי מהביישנות שלי. בעצם, בזכותו ובזכות אורטל המדריכה, ההתאקלמות כאן הייתה מהירה וקלילה. לא היו המון מקרים שהרגשתי בהם בין-רגע אחת מהחבורה וכל-כך בנוח במקום שבו הייתי אמורה להרגיש עדיין כזרה, אורחת.