פרק 12 - רגש

907 142 59
                                    

"בכל דבר ודבר יכול האדם להתאמן, להתרכז ולהסתכל בטוב שיש בו,
או לחלופין לוותר, להתפזר ולראות את מה שאין בו."
(ליקוטי מוהר"ן רפב)

—♡—

מעולם לא השתכרתי. תמיד פחדתי להיות חסרת-שליטה כי הייתי אחת כזו שאוהבת להיות ערנית תמיד; לדעת מה קורה סביבי בכל רגע נתון. להיות מפוכחת למציאות.

הלב שלי נשבר כאשר הבטיתי בהילי שלא שלטה בעצמה. מצב הרוח המרומם של כולנו דעך ונעלם כלא היה בעוד שהילי איבדה את זה לגמרי ונעה בשכרות על כיסא הבר שעליו ישבה.
השעה הייתה רק תשע ועשרה בערב. כבר הספקנו לצאת לבר מסעדה, אכלנו ארוחת ערב ומשם התגלגלנו לשתייה; או שיהיה יותר נכון לומר שהילי התגלגלה לשתייה ונועם לבקבוק בירה. נמרוד ואני נותרנו עם שתייה קלה ועדיין התאוששנו מארוחת הערב המפוצצת שאכלנו. היציאה הזאת הייתה טעות נוראית ומבאסת.

הילי הייתה שבורה וכואבת, ההיפך מהדמות החזקה שהצליחה לשדר עסקים כרגיל ולשמור על פאסון, עד לפני כמה ימים.
אם בתחילת השבוע חשבתי שלמרות כל מה שהיה, היא בסדר עם המצב ומעכלת אותו בשקט שלה, ככל שהימים חלפו הבנתי שטעיתי וראיתי אותה מתפרקת לי אט-אט מול העיניים. מיום ליום הכרתי בחברה שלי דמות אחרת שלא יצא לי להכיר יותר מדי; הילי השברירית. שבורת הלב.

הדמות החזקה נעלמה מנגד עיניי ומשהו בה השתבש. היא הייתה כמו מכונית שמרגע לרגע משהו בתוכה מתחיל להיהרס ולא עוצר עד שהוא מתפרק עד תום, ואי-אפשר לשנות את המצב. כלפי חוץ היה נראה שתחזיק עוד מעמד אבל בתוכה משהו התפרק לחלוטין ויצר הרס.
לא תיארתי לעצמי שנגיע למצב הנוראי שבו נועם, נמרוד ואני נמצאים כעת. תמרה הייתה טוענת שפתחתי עין הרע ולכן אני במצב הזה כרגע.

"הייתם צריכים לראות את עדן." הילי פרצה בצחוק מתגלגל וזזה בשכרות. עדיין לא התאוששה מהפרידה מרונן ולא הפסיקה לשתות ולספר לנו סיפורים עליו; תחילה הילי קשקשה על רגעים שלהם ביחד, אחר כך קיללה אותו וכעת עברה להסתלבט על הערב הנוראי שעברנו יחד. רציתי לחזור הביתה. ״כולה הייתה מבוהלת, כמעט בכתה שם."

נשכתי את שפתיי והחנקתי את העלבון שחשתי. הלב שלי פעם בקצב מסחרר ובאותו רגע הדבר האחרון שרציתי היה להיות עם חברים שלי בבר המטופש הזה ולהזכר בערב שהיה עבורי טראומה, חלום בלהות. בטח שלא ערב שהרגשתי בנוח לצחוק ממנו, הרי לקחתי אותו קשה מדי והוא לא הרפה ממני.

"זה לא מצחיק, הילי," סיננתי בשקט והבטיתי בה במבט זעוף. אפילו לא הערתי על זה שלא כמעט בכיתי אלא באמת בכיתי ועוד המשכתי לבכות בלילה במיטה.

עננים של אושרWhere stories live. Discover now