עננים של אושר

פרק 6 - לומדת ללכת

״כֹּל מַשְׁבֵּר הוּא שֶׁבֶר, אַךְ מִתּוֹכוֹ הוּא מַצְמִיחַ תַּהֲלִיךְ צוֹמֵחַ בְּחַיָּיו.״
{יצחק ישראל שומרון}

—♡—

אף אחד לא אמר שלגור לבד יהיה קל, בעיקר לא לבחורה מפונקת כמוני שלמדה הכל מאפס – תוך כדי פעולה. השתדלתי להיות תלמידה חרוצה אבל כרגע זה לא בדיוק הצליח, ואם היו אמורים לתת לי ציון כנראה שהוא היה מינוס עשר.
זה הרגיש כאילו ניסיתי לבנות מגדל קלפים ולשלוט בדבר-מה שגדול עלי בכמה מידות. אבל המגדל התמוטט לי, ואני התמוטטתי יחד איתו. לא ידעתי כיצד להתמודד עם העובדה ששום דבר לא הלך לי כמו שצריך ושהכל יצא כל-כך עקום. תחושת הכישלון חירפנה את הפרפקציוניסטית שאני, ויום אחר יום ניסיתי לקום על הרגליים ולאסוף את האופטימיות שלי. לא לוותר. לנסות להשתפר עוד קצת.
זה לא הצליח ובסופו של דבר הגעתי למצב שבו התעייפתי מהניסיונות שלי להחזיק את הכל על כתפיי, ובעיקר עייפתי מכך שההשתדלות שעשיתי הייתה לשווא. כל הכוחות שהקדשתי עבור הדבר הזה נועדו לכישלון; כמו לאסוף שברים של כוס שנשברה ולנסות להשיב אותה לקדמותה ללא הצלחה.

"עדן!" יוכי הניחה את ידיה על פיה, המומה מהקטסטרופה שלנגד עיניה. המטבח שלי היה נראה כאילו ארגון טרור החליט להכין פצצה כימית דווקא אצלי בבית; או שלחלופין, החליט להפיל פצצה על הדירה שלי ולכן היא נראיתה כאילו שעברה מתקפת טרור.
תאיר עמדה ליד אמה ופערה את עיניה בהלם מוחלט. היא סרקה את המטבח שלי עם עיניה החומות ואז חזרה להביט בי. כשהתקשרתי אליה בבכי ואמרתי לה שחירבתי את המטבח, היא לא באמת הבינה שזו לא הייתה אמירה סתמית. המטבח שלי היה נראה כאילו עבר מלחמת עולם שלישית והספקתי לעשות נזק ולהרוס את המיקרוגל החדש שקניתי רק לפני שבוע.

"מה קרה פה מאמא שלי?" יוכי התקרבה אליי ומשכה אותי לחיקה כשהביטה בעיניי הדומעות. המבט הרך והאימהי שלה היה כל מה שהייתי צריכה באותם רגעים אבל הייתי כל-כך נסערת מהבלגן שעשיתי, ששום דבר לא יכול היה לעצור את הדמעות ששטפו את פניי. אוף עם הרגישות-יתר הזאת.
הייתי מאוכזבת מעצמי. הבעיות של המגורים לבד החלו לצוץ ברצף אחת אחרי השנייה, עד שכבר לא עמדתי בכל הדבר הזה; לא הספקתי להתעשת מדבר אחד ודבר נוסף נפל עליי.

משכתי בכתפיי והבטתי בה בעצב. "ניסיתי להכין אוכל."

"מה ניסית לבשל?" היא שאלה בשעה שעקפה אותי ושפשפה במצחה בבלבול כשהביטה בקטסטרופה שיצרתי.

"רציתי להכין פסטה ושניצל, אבל זה לקח זמן והייתי רעבה," הסברתי. "אז החלטתי שאני אוכל סלט עם ביצה קשה ואת הפסטה והשניצל שאכין אני אכניס למקרר ואוכל מחר." גלגלתי את עיניי ונאנחתי. בסך-הכל ניסיתי לקחת אחריות על עצמי כמצופה מבחורה שעברה לגור לבד.
לא רציתי להיות מהאנשים שכל היום אוכלים מזון מהיר, זה לא היה בריא וגם ידעתי שלא אוכל לנצח לחיות על ג'אנק פוד. עוד לפני שעברתי לירושלים, הבנתי שאצטרך ללמוד לבשל לעצמי, זה הרי חלק מהמגורים לבד. הייתי צריכה ללמוד לעשות הכל בעצמי; החל מקניית מצרכים בסופר, שטיפת הבית והכלים שבכיור, ועד לכיבוס הבגדים, קיפול הכביסה, שאיבת השטיחים והכנת האוכל. ואולי בכל זאת הייתי צריכה לחכות ללמוד מיוכי לבשל לפני שנכנסתי למטבח, או לפחות לנסות להכין משהו קל יותר מפסטה ושניצל כאילו שאני מינימום השף איל שני בכבודו ובעצמו.