עננים של אושר

פרק 21 - מלחמה

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.*"
{דברים כ"א, י'}

—♡—

הרגשתי בשדה מוקשים, כאשר בכל רגע המוקש עלול להתנפץ מזעם טהור. לא ידעתי כמה זה היה רעיון חכם להיות בבית של מולו ואלמז כאשר אלמז בסביבה, קצת חששתי מהעתיד לבוא, שהיא לפתע תתעצבן עליי מאיזושהי שטות- אולי כי נשמתי לא נכון בעיניה, ותעיף אותי מביתה בגסות.

מולואלם שכנעה אותי ששום דבר לא יקרה ודווקא הייתה משועשעת מהפחד המוזר הזה שלי אבל אלמז כבר הוכיחה בפניי את יכולתה להיות מפחידה ומאיימת עם התפרצויות הזעם הקטנות והפתאומיות שלה כלפיי. מולו גם אמרה שאין סיכוי שהכעס שלה כלפי – שלא באמת קשור אליי – יגרום לה להרחיק ביני לבין הילדים הקטנים והמתוקים שלה. היא ידעה שהאהבה בינינו הדדית וכנראה שהיא לא עד-כדי-כך מכשפה, אבל החלטתי בכל זאת להפסיק לנסות ליצור איתה אינטראקציה.

השיחה מלפני יומיים עם אחיה הקטנים הבהירה לי היטב שאין טעם שאנסה להתקרב אליה, לפחות לא כרגע. אני עדיין זרה ועוינת מדי בנוף. אלמז הייתה אישה בוגרת ומשכילה שאמורה לדעת שלא כולם הם כמו האנשים שפגעו בה ובמשפחתה בעבר; אבל ברגע שראתה אותי, נמחקה ברגע הדמות החזקה והאצילית שבנתה במהלך השנים, והיא חזרה להיות הילדה הקטנה והפגועה שחושבת שכולם יכולים לפגוע ולזלזל בה בכל רגע נתון. היא עטתה את מסכת ההגנה שלה, שלפה חצים וירתה לכל עבר במטרה להגן מכל משמר על הלב הפגוע שלה והנפש הפצועה, מלאה בצלקות העבר.

האם הבנתי אותה? כן ולא. הרגשתי שבתור אישה בוגרת עם שני ילדים היא לא יכולה לתת לצבע עור של בן-אדם לקבוע עבורה מי אדם טוב ומי לא. בעיקר מתוך ההבנה שאותה בעצמה שפטו על סמך צבע העור. חשבתי על כך שאמנם היא לא הרחיקה את דון וקאי כלפיי וכן ניסתה לחנך אותם לאהוב כל איש שנמצא מולה אולם מאידך הבנתי, שברגע שהילדים יגדלו וישימו לב להתנהגות של אמם בחברת אנשים כמוני, הם יחשבו שהדרך שלהם היא לא הדרך הנכונה ויפתחו גם הם עוינות זהה לזו של אמם.

בו- זמנית הרגשתי שאני מבינה אותה, את הטראומה שעברה. דמיינתי לרגעים את הקושי בהתמודדות עם התחושה שכל חייה סובבים סביבה אנשים שיכולים להזכיר לה את העבר, כמה קשה זה למצוא את המקום שלה בחברה. כמה קושי טמון בלחיות בסביבה שמזכירה לה את התקופה הקשה בחייה.

"יאללה, בואי נעשה הפסקה מהטקסטים," מולו אמרה לאחר שסיימנו עוד סצנה מרשימת הסצנות שהיא רצתה שנעבור עליהן יחד. אין לי שמץ של מושג איך היא החליטה לבחור דווקא בשחקנית הכי גרועה שהייתה יכולה למצוא כדי לעבוד איתה על הסצנות, אולם בתקופה האחרונה זה הפך למנהג שלנו; לשבת בשעת אחר-הצהריים אצלי במרפסת ולעבור על סצנות שלמות שכבר חקוקות במוחי ממספר רב של פעמים שעברנו עליהן. לראות מהצד את התשוקה של מולואלם למשחק עורר בי כל-כך הרבה השראה, הייתה לה אש בעיניים, היא הייתה חדורת מטרה ושמתי לב שהיא אט-אט החלה לצבור ביטחון ולהיות טובה יותר מסצנה לסצנה. היא עשתה הכל כדי להצליח.