עננים של אושר

פרק 3 - התחלה מתוקה

"מעשים טובים ככוכבים מאירים."
{לא ידוע}

—♡—

אמרו לי שהלב שלי טוב מדי, שאני צריכה להתעסק במה שחשוב באמת; לבנות לעצמי קריירה, להתעסק בעבודה ולמצוא את הדרך להתקדם ולהתפתח. למצוא אהבה חדשה, לבלות, להנות – לחיות חיים של בחורה בת עשרים-וארבע.

אבא שלי טען שכרגע אני צריכה להתמקד אך ורק בעבודה שלי, ולא לתת לשום דבר להסב את תשומת ליבי מהמטרה להגיע הכי רחוק שאפשר, בעוד שאמא לשם שינוי לא הסכימה עם אבא ואמרה שזה טוב שאני מתנדבת ונותנת מעצמי.
לרוב אמא לא הסתייגה לדבריו של אבא. גם כשהיא לא הסכימה איתו, היא העדיפה לשתוק ולשמור את הדעות שלה לעצמה כי היא מאוד כיבדה אותו ואת דעתו. בפעמים שכן החליטה להביע ביקורת על דעתו, זה נעשה בחדרי חדרים ולא מול אחי ומולי כדי לא לערער את סמכותו עלינו. היכולת שלה להביע את הדעה שלה ובו- בזמן לשמור על הכבוד של אבא ועל תדמית האיתנה שלו מולינו, הייתה דבר שהתגאיתי באמא שלי בו, בגלל שהאמנתי שלמילה של הורה אין תחליף ושכבודה מונח במקומה. והיא נתנה לו את המקום וגם מצאה את המקום שלה מבלי להיות כמו המשוגעות שמתווכחות וצורחות על בעלן ליד הילדים.

ההתנדבות הייתה בין הנושאים היחידים שאמא הסכימה איתי עליהם קבל עם ועדה, ושמחתי שהיא לא חלקה על דעתי, על אף שבנושא הזה לא התכוונתי לשנות את דעתי גם ככה, למרות הכבוד הרב שרחשתי להוריי. בנושא הזה הדעה שלי הייתה מעל לכבוד שנתתי לדעותיהם.

גם חברים שלי אמרו שכעת עדיף בשבילי שאתפקס בעבודה, בסלילת העתיד שלי, בקריירה. רובם אמרו לי שבגיל הזה אני צריכה לנצל את הזמן בשביל עצמי, להנות ולהשתטות. שכל החיים עוד לפניי וכשאהיה מבוגרת ואצא לפנסיה יהיה לי המון זמן להתנדב בכל מקום שרק ארצה.

אני לא ראיתי את שני הדברים סותרים ולא מצאתי סיבה שלא לשלב בין כל הדברים שחשובים לי. ידעתי שהכוונה שלהם טובה אבל מבחינתי הייתי יכולה גם לעבוד ולפתח קריירה, גם לצאת עם חברים וגם לתת מעצמי לחברה.
אהבתי את העובדה שיש לי את היכולת לעזור לבן אדם מבלי לקבל על כך דבר בתמורה, שאני יכולה לתת מעצמי לאנשים, להעלות לבן אדם את החיוך על הפנים דרך הדברים הפשוטים.

חניתי את המכונית והתקדמתי לכיוון שטח הפנימייה המגודר, ולא ידעתי אם אני יותר מתרגשת או חוששת. נדמה לי שהיה בתוכי שילוב של השניים. התרגשתי מההתחלה החדשה, מהמקום החדש ומהאנשים השונים שאני עומדת להכיר. הרגשתי בעמקי הבטן ניצנים של דחף, רצון ותשוקה לחולל רגעים של אושר ותקווה עבור הילדים החדשים שאכיר. ראיתי במקום החדש הזדמנות פז להגשים חלומות עבור אחרים ולתת מעצמי. דרך הנתינה להתמלא בכוחות מחודשים. ומאידך; חששתי מההתחלה החדשה הזו כי הייתי טיפוס ביישן ומופנם בהתחלה, שברגע שרואים אותו ישר חושבים שהוא סנוב. היה לי קשה להיות יוזמת השיחה וחששתי שזה יחרב לי עם חלק מהילדים, רק כי אתבייש להיות זו שניגשת. תמיד הייתי כזאת; הילדה שמתחבאת מאחורי הרגל של אמא או מסתתרת מאחורי הגב של אבא, שמתביישת לפתח שיחה עם בן אדם שאני לא מכירה.
אני הייתי מהטיפוסים שפשוט לא יודעים כיצד להתנהל בסביבה חדשה וזה לא נבע מכוונה רעה. זו הייתה תכונה בי שהקשתה עליי לא מעט במסגרות חדשות, שבגללה הלחץ תעתע בי וגרם להתחלות חדשות להיות הדבר הכי מאיים שקיים.